יודעת שאני צריכה להפרד ממנו אבל לא מסוגלת, איך להתמודד עם זה?

היי אני חייבת לשאול שאלה למרות שאני יודעת בדיוק את התשובה אבל אולי זה בכל זאת יתן לי כוחות.
אני בזוגיות של בערך 8 חודשים עם גבר שגדול ממני בשנה. אני מאוד רוצה להפרד אבל מרגישה שאננ לא מסוגלת
מצד אחד הוא הכי גבר שיש בלעשות עבורי כל מה שרק אצטרך אם זה עזרה במשהו, בנסיעות או משהו. מכין לי כל היום לאכול, אנחנו יוצאים המון והוא מפנק אותי מלא, הוא עף עליי ומחמיא לי בטירוף כל דקה ביום ומכור למגע איתי. מרגישה שהוא אוהב אותי מאוד מרגישה שהוא רוצה אותי מאוד ומתגאה בי המון אבל ויש אבל מאד גדול.
הוא מאוד פרמטיבי קטן ורכושני ומצפה ממני די לוותר על כל מה שאני מאמינה בו, מפריע לו שאני אשתה, אפילו שאני בחורה שלא שותה כמעט בכלל אבל מידי פעם עם משפחה או חברות טובות אני אוהבת ובקטנה. מפריע לו אם אני אפילו רק מדברת על זה. אני עובדת במשרה חלקית במשרד כזה ואם אני והוא בשיחה והוא ישמע שמישהו פונה אליי ובאמת במטרות עבודה הוא עושה לי סרטים. אני מפחדת לפנות לאנשים. מפריע לו הלבוש שלי למרות שאני בחיים לא מתלבשת חשוף אבל יעיר לי על חולצה שטיפה רואים בה את הבטן וזה לא סתם להעיר זה צרחות ואיומים שזה יגמר וגורם לי להרגיש ממש רע עם עצמי.
מקטין אותי המון במהלך הזוגיות ובשיחות שלנו, גורם לי להרגיש שאני חייבת אותו ושהוא מסוגל בשניה ללכת. כשאני מדברת על דברים שמפריעים לי הוא ממש מזלזל אבל הוא מעיר לי על כל פיפס למרות שאני נשבעת שאני הכי טובה אליו בעולם ואחרי שנים של מערכות יחסים אני יכולה להגיד שאני כל כך יודעת לכבד את הבן זוג שלי ולעשות לו כבוד ולהרים לו תמיד, לעשות עבורו כל מה שיבקש עד שזה מגיע לעקרונות שלי ואני מבינה שאני צריכה ממש לוותר על עצמי.
בתחילת הזוגיות שלנו הוא עשה הרבה דברים שגרמו לאמון שלי ממש להפגע אבל אני העמדתי אותו במקום והיום מהבחינה הזו אין לי דאגות כמו שהיו לי. אני יודעת שמבחינתו להיות איתי 247 כל החיים ולא לעשות שום דבר חוץ מלהיותאיתי.
הוא יודע באמת לתת את כל המעטפת כדי לתת תחושה שלא אמצא מישהו כזה בחוץ, יודע לחזר ולהחמיא בלי סוף אבל כשאני בטעות אומרת מילה שלא באה לו בטוב והוא יודע למצוא את המילה הלא בסדר בכל שיחההוא הופך את הריב לכל כך זול ופותח נקודות רגישות וגורם לי לבכות עד שהנשמה שלי יוצאת, מדבר בצורה שעושה לי להקיא.
בקיצור כשאנחנו בטוב אני מרגישה בשיא שלי מרגישה שכל כך כיף לנו ויש לנו כימיה טובה וצוחקים בלי סוף אבל ברגע זה מתהפך לקיצון השני וזה הכי כואב שיש.
בקיצור אני יודעת שאני צריכה לשים לזה סוף אני יודעת שאמצא טוב יותר אני יודעת שאהיה מאושרת יותר בלעדיו והאמת שגם ירד לי ממנו כי כי הוא מגיב כמו ילד ומקנא כמו ילד חסר ביטחון.
אבל בגלל התחושה הכל כך טובה ובגלל שאני יודעת שמה שלא יקרה לי הוא יהפוך עולמות בשבילי בגלל שאני מאושרת כשאנחנו בטוב ובגלל שהוא הפך לשגרה הקבועה שלי ואני לא נפרדים כמעט בכלל ובגלל שאני יודעת שברגע שנפרד הוא יעשה הכל כדי להוציא לי את העיניים אני נורא מפחדת לעשות את זה. מרגישה שאם זה היה בא ממנו אז זה היה כואב אבל הייתי מסוגלת להתמודד עם זה כי לא הייתי מרגישה חרטה
מה לעשות ? איך להתמודד עם זה ?
אוסיף פה בקצרה שאני לא מרגישה שיהיה לי מי שיעודד אותי עם נפרד ובמיוחד לא המשפחה שלי.