אני בזוגיות כשנתיים, והבנתי סופית שאני רוצה להיפרד מבת הזוג.
אנחנו גרים ביחד ואני לא ממש בקשר עם ההורים, מעבר לזה אין לי יותר מידי מעגל חברים קרוב שאני סומך עליו שזאת כבר בעיה אחרת.
בעוד חודשיים אני מתוכנן לעבור ניתוח ממש קשה, עם החלמה לא פשוטה בכלל שמצריכה ליווי וטיפול צמוד לפחות לחודש הראשון, ברמת הלא אוכל להרחיק את הידיים יותר מידי מהגוף שלי אז אצטרך עזרה בכל דבר בסיסי.
עכשיו העניין הוא שאני מודע לגמרי שאני רוצה להיפרד ושזה כבר לא עניין של אם אלא מתי, אני מרגיש שלהישאר איתה מתוך המחשבה שעוד חודשיים אצטרך שיטפלו בי ויש לי רק אותה זה פשוט ניצול.
אבל באמת אין לי אף אחד אחר.. ואני חושב שאם היינו נפרדים היום הייתי צריך לדחות את הניתוח כי לא היה לי מי שיטפל בי מה שלא מתאפשר בשום אופן.
זה אנוכי לחשוב שגם אם אני יודע שאני רוצה להיפרד זה בסדר להמשיך עוד שלושה ארבעה חודשים נטו כי לי זה יותר נוח?
מצד אחד אני אומר לעצמי שהיחסים עצמם נשארים אותו הדבר וזה לא שאני נפרד ממנה כי אני כבר לא אוהב, אני פשוט הבנתי שאנחנו אנשים שונים מידי לדעתי בשביל להקים בית ביחד.
אבל מצד שני אני לא חושב שהמצב הזה של להשאיר אותה כביכול בחושך מהמחשבות שלי פייר כלפיה.
מצד שלישי הייתה לנו מערכת יחסים דיי מסובכת שברובה יצא שהייתי התומך שלה כשאני לא הרגשתי נתמך וזה היה דבר ברור לשנינו, אז אולי קצת לגיטימי לקבל תמיכה בחזרה?
מבקש להשתדל לקחת את השאלה ברגוע, אני לא חושב שאני בן אדם רע אני פשוט במצב לא פשוט ומחפש להתייעץ. לדעתי, כשאנשים רעים לא מחפשים להתייעץ.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025