לא מוצא את עצמי בלוחמה

התגייסתי בנוב האחרון לגבעתי ונשאר לי 3 שבועות לסיום הטירונות ותחילת האימון המתקדם
לפני התיכון החלטתי שאני רוצה להגיע ליחידה מובחרת בשביל לתרום למדינה וגם לפתח את עצמי, נרשמתי לכושר קרבי ששנאתי להתאמן שם ואז גם ירד לי הפרופיל בצו ראשון והפסקתי ללכת לכושר קרבי.
בסוף התיכון ולפני הגיוס שמעתי כל מיני תיאוריות על הבונים החופשיים והאילומינטי וחשבתי שכולם עובדים עלינו ואין משמעות לכלום ואין סיבה בכלל להתגייס,
ככל שעבר החודשים הבנתי שזה כנראה לא נכון לפחות לא באופן מוחלט והחלטתי למרות שאין לי מוטיבציה להתגייס ללוחמה משיקול לוגי שזה עדיף מגוב בגלל פיתוח אישי, לא רציתי להשתמט כי זה מהלך קיצוני. בהתחלה היה לי ממש קל ועוברים השבועות ואני לא מרגיש שאני מתפתח שזו הסיבה שבגללה הגעתי ללוחמה. אני לא מתחבר שם לחברים אין לי משמעות ואני מת להתחיל את החיים האמיתיים כבר.
דיברתי עם מפקד המחלקה שלי אבל הוא לא הצליח לשכנע אותי להשאר.
עובר עוד שבועות ואני עדיין לא מתחבר לחברים אבל אני עדיין בסבבה בזכות שלא קשה לי פיסית ונפשית ,
ואז הגעתי להחלטה שאני לא רוצה להשאר.
פה נהיה לי כבר קשה כי להגיד את זה למשפחה שלמרות שלא תמכו בי שאלך לקרבי היו גאים בי ואני לא רוצה שיחשבו שאני מוותר לעצמי כי קשה, לא סיפרתי להם.
אחרי שהחלטתי שאני רוצה לרדת סבא שלי נפטר, קיבלתי כמה ימים בבית, כמה ימים אחרי שחזרתי הגיע השדאות, שזה נחשב השבוע הכי קשה בטירונות. ברגע הזה אני רוצה לרדת המשפחה והחברים לא יודעים סבא שלי נפטר לפני שבוע ואין לי חברים אמיתיים במחלקה. ממש אחרי שירדנו מהאוטובוס להתחיל את השדאות והיינו עם הציוד עלינו נשברתי. אמרתי למפקד שלי שאני מסרב לעשות את השבוע אמרתי לו שאני לא מסוגל ואפילו ירדו לי דמעות הוא אמר לי עוד לא התחלנו אפילו ושאם אני אמשיך לסרב אני פשוט אקבל ריתוק חבר מהכיתה בא ופיזית החזיר אותי לכיתה יום אחרי בגלל המקרה הזה שלחו אותי לדבר עם מפקד המחלקה שאמרתי לו שאני רוצה לחזור לבאח הוא ממש עזר לי ותמך בי ואמר לי שכדאי שאסיים את השבוע וסיימתי אותו שבוע אחרי זה היה לנו שטח מנהלתי ושם דיברתי שוב עם מפקד המחלקה ואז עם המפ ולא סיימתי את השבוע הזה חזרתי לבסיס. חשוב לי להגיד שבשדאות הייתי באמת ממש טוב למרות שהייתי מושחר, בשבוע שאחרי זה תפקדתי אבל חרא ובחוסר רצון.
מאז אני מחכה לקבן לא שובת לוז כי אני מאוד מעריך את מפקד המחלקה ואת זה שהוא עוזר לי כל פעם שהייתי צריך.
עכשיו פתאום אני חושב לעצמי שיש לי קבן ביום ראשון ואם אני רוצה אני יורד. ואני מבין פתאום שאנשים מתו בשבילי ובשביל שאוכל לחיות פה חיים נורמלים ואיך אני בכלל פה משיקולים אישיים ושצריך להיות בקרבי בשביל העם.
ואני חושב שכל הקטע עם האילומינטי והסדר עולמי חדש היה רציונלזציה כי לא רציתי להתגייס. מעבר לזה אני מקנא מאוד באנשים שמצאו בצבא משמעות ואני רוצה גם כי מי שלוחם מבחירה זה דבר מטורף ועם תחושת שליחות מטורפת, הבעיה שאין לי את התחושה הזו אין לי מוטיבציה הדבר היחיד שמעניין אותי הוא לצאת על 21 ולבנות את החיים שלי.
לסיכום אין לי מוטיבציה אין לי משמעות אין לי חברים אמיתיים שהייתי רוצה לדבר איתם גם מחוץ לצבא יש לי רק רצון להתחיל את החיים שלי מצד שאני איך אוכל לחיות עם בידיעה שאנשים נהרגו בשביל העם ואנשים עברו שןאה ואני לא רוצה להיות לוחם להקריב ולסכן את חיי.
מה דעתכם כי אני מאוד מבולבל