איך זה שדווקא עם הגבר הכי טוב שהיה לי אני לא מרגישה כלום?

אני עם בן זוג מהמם. באמת. טוב, יציב, מתחשב, בלי משחקים, בלי דרמות. כל מה שחלמתי עליו אחרי הקשר הקודם שהיה רכבת הרים רגשית.
אבל אני לא מרגישה חיה. לא מתרגשת, לא מתגעגעת, לא סופרת דקות עד שניפגש. אני אוהבת אותו, אבל לא נדלקת ממנו. הוא נותן הכול, באמת, אבל משהו בי כבוי.

מאז שנשבר לי הלב עם האקס, משהו נסגר. אני לא רוצה לחזור לאקס, אני לא טיפשה אבל קשה לי לשכוח את מה שהיה איתו היה ריגוש מטורף, הדופק, הסיכון, חוסר הוודאות, כנות בלי פילטרים, אבל גם חוסר יציבות.
יום אחד הוא הרים אותי לשמיים, ביום שאחרי קרע אותי מבפנים.
הייתי מאוהבת עד כאב, אבל גם דרוכה כל הזמן, מפחדת שייעלם, מפחדת לא להיות מספיק הגוף שלי זוכר איך זה הרגיש. האהבה הזו הרסה אותי מבפנים, וביום שזה נגמר הרגשתי כאילו כיבו לי את האור.

בן זוגי הוא כל מה שהאקס לא היה הוא יציב, רך, סבלני. אני יודעת שאני חשובה לו, הוא שם באמת.
אבל אולי בגלל זה קשה לי להתרגש. אין סיכון, אין חוסר ודאות, אין את ה "אולי הוא ילך" שהחזיק אותי דרוכה אז. הכול נכון מדי, צפוי מדי. הוא טוב אליי, ואני רגועה לידו אבל גם קצת קפואה.

יש לי רגשות אשמה איומים. הוא כל כך משתדל. ואני? שם אבל לא באמת. לפעמים בא לי לצרוח עליו שיעשה טעות, שיכעס, שיזעזע אותי. אבל הוא פשוט טוב מדי. ואני רק רוצה שיקרה משהו שיזיז לי בפנים.

אני לא יודעת אם זו אהבה. והכי מפחיד אותי שאולי אני פשוט משתמשת בו כדי להרגיש "בסדר" אחרי כל מה שעברתי. אבל כמה זמן אפשר להישען על מישהו לפני שזה כבר שקר?

ועכשיו מגיע החלק שאני הכי מתביישת לכתוב.
עם האקס הייתי משוחררת, אפילו פרועה. עשיתי דברים שלא חשבתי שאי פעם אעשה במיטה או מחוצה לה, וזה לא היה בכפייה זה בא ממני. הייתה תשוקה מטורפת, גם אם היא שרפה הכול.
ועם בן הזוג שלי היום אני ננעלת. הוא עדין, מכיל, לא לוחץ, אבל משהו בי פשוט לא מצליח להשתחרר גם אין לי את הרצון הזה לרצות אותו ואת התחושה הזו שהוא ישתמש בי כי לא אכפת לו ממני.

אני שואלת את עצמי שוב ושוב:
מה השתנה בי?
איך זה שדווקא איפה שאני הכי בטוחה אני הכי סגורה?
האם הגוף שלי מתרגש רק מדברים שמאיימים עליו?
האם אני יודעת להיות נאהבת רק כשכואב לי?

לפעמים אני חושבת שעם האקס נתתי את הגוף שלי כדי לזכות באהבה,
ועם הנוכחי אני מחזיקה את האהבה אבל מפחדת לתת את הגוף. זה שבר שמפרק אותי.
הראש אומר "טוב לך", הלב רוצה ריגוש, והגוף תקוע באמצע.

אני מרגישה אשמה, כאילו אני בוגדת בו בזה שאני לא נמשכת אליו כמו לאקס ואני חושבת שהוא מרגיש את זה, אנחנו מכירים עוד מהאוניברסיטה והוא והאקס היו מיודדים בעבר.
אני רק רוצה להבין זה הגוף שלי שמגן עליי, או שאני פשוט לא מסוגלת לאהוב שוב באמת?

מישהי מרגישה כמוני? זה נורמלי בכלל?