רבה עם המשפחה שלי על הדעות שלהם, איך להתנהג איתם? להתעלם?

אני אוהבת את אמא שלי בתור אמא, אני אוהבת את אחי בתור אח, אני אוהבת את אחותי בתור אחות, אני אוהבת את אבא בתור אבא.
אבל בתור בני אדם, אני לא.
אני לא אוהבת את האישיות של אף אחד מהם. כמובן שבכל אחד יש כמה תכונות שאני אוהבת ואני מעריכה. וגם אותם באופן כללי.
אבל אני לא מתחברת אל האופי שלהם.
אני בדרך כלל ילדה שקטה אבל דעתנית מאוד גם בבית. אני הולכת לפי הצדק ובבית אני שומעת הרבה דברים שאין בהם את זה.
"ערבים הם חראות, מוות לכולם. אני בחיים לא אתן לבת שלי להתחתן עם ערבי.".
"איזה מין אישה זו שלא מבשלת".
"אני רוצה שהבת שלי תתחתן בגיל 23"
ויש לי המון דעות שנוגדות את המשפטים האלה שהם אומרים בבית. כי בכל זאת, זה בנוגע גם אליי ואני בכלל לא רוצה להתחתן. אף פעם. מספיק לי זוגיות בלי הסכם על נייר.
וכשאני אומרת מה שאני חושבת "אל תכלילו עם שלם, כל בן אדם בפני עצמו"
ואבא שלי גם הומופוב ממש
וכשאני אומרת מה אני חושבת צועקים עליי וקוראים לי "אוהבת ערבים".
אני מרגישה שהם בכלל לא מכירים אותי. ואמא שלי מתנהגת כמו בהמה לפעמיים. היא אמא מאוד טובה, היא מבשלת לנו ודואגת לנו וכשיש לה מצב רוח אני הכי שמחה בעולם יחד איתה. אבל כשהיא עצבנית אני כבר מוכנה לצעקות שלה אז אני עצבנית ואז היא אומרת שהשתנתי ונהייתי ילדה רעה שלא מדברת יפה. אבל אני רק מתגוננת.
ואח שלי רק בן 12 גדל להיות ילד תוקפני, עצבני מאוד.
וכשאני אומרת לו את זה שהוא עצבני ומנסה לרסן אותו אמא מגנה עליו ואומרת לי עזבי אותו הוא דווקא נהיה ילד טוב את נהיית מוזרה.
והיא קוראת לי לעזור כל הזמן במטבח, וכמובן שאין לי בעיה לעזור אבל כשאני אומרת לה "רק שנייה" היא צועקת עליי "כל הילדים עוזרים לאמא שלהם!" ואני מוכנה לעזור אבל אני פשוט נמצאת בעניינים שלי, מציירת או קוראת ספר (אלה התחביבים שלי) או שאני בשיחה. ורק שהיא באה עצבנית ורואה אותי יושבת היא משתוללת כאילו כואב לה לראות אותי בשלי.
ממש לא נעים לי להיות בבית, וכשאני אומרת את דעתי צועקים עליי או ישר אומרים לי "מה פתאום את נדפקת לגמרי" בעיקר אמא.
ואני כבר מחכה לגיל שאני אעזור את הבית, אני בכלל לא רוצה לגור כאן יותר. אין לי כאן חיים.
אולי זה נשמע עוד ילדה שמתלוננת על ההורים שלה שלא נותנים לה לצאת אבל זה לא זה. זה זה שאני לא מסתדרת איתם, עם האופי שלהם ועם ההתנהלות שלהם בבית. וכל הזמן אמא רבה איתי ולפעמיים אבא לצדי.
אולי אני כאן לא בסדר, אולי אני באמת לא נחמדה לאמא שלי... אבל אי אפשר, האנרגיות האלה שהיא מכניסה הביתה כבר גורמות לי להתגונן ולהיות עצבנית.
כל כך כיף לי לא להיות בבית. ובחורף אי אפשר לצאת לגינה שלי כי הכל רטוב ובוצי. ובקיץ לשם תמיד אני בורחת שההורים רבים או משהו או שאמא עצבנית ומשתוללת.
אבל אני לא יכולה. כשהיא מבקשת עזרה וצועקת אני באה לעזור כמו ילדה טובה וצייתנית ויש לה תלונות עד הלילה. אני מתחרפנת פה ואני בדרך כלל לא מתלוננת אבל הפעם אני כבר לא יכולה יותר. אני רוצה עצות, דעות. אולי אני לא בסדר... או איך להתנהג איתם שהרוחות ירגעו, אולי להיות רגועה ולהתעלם. אני חייבת עזרה.

תודה רבה.