נמאס לי מהחיים, חושבת להתאבד

מעכשיו מראש אני אומרת , סליחה על החפירה, מקווה בכל זאת שתקראו ותעזרו לי איכשהו.

בדיוק כמו הכותרת . נמאס לי מהחיים האלה.
החיים שלי משעממים בלי שום טעם.
אני בת 16 וחצי בכיתה י"א. כל הזמן אמרו שזאת השנה הכי קשה של התיכון ושל הבית ספר בכללי. עד עכשיו לא הבנתי את זה .אני 4 יחידות מתמטיקה (היייתי 5 עד סוכות שהחלטתי לרדת ל4 , כי אין לי תחת ללימודים אז פשוט ויתרתי) ו5 יחידות אנגלית , מוגבר אחד (מדעי החברה). רק באמצע חופשת פסח התחלתי להבין מה הולך להיות אחרי החופשה. מלא מבחנים ומתכונות , בגרויות , ואין לי מושג איך מתמודדים עם כל הלחץ הזה . אני לא אחת שנלחצת מדברים כאלה אף פעם לא נלחצתי ואני גם לא דואגת כי תמיד אפשר לעשות מועד ב' לבגרות. אבל אני לא יודעת מה קרה לי , בימים האחרונים התחלתי להיכנס ללחץ ובשעת לחץ אני פשוט לא מתפקדת. עוזבת הכל. יש לי לפתור 10 מתכונות במתמטיקה (בלי הבחירה אם זה משנה - 9 תרגילים כפול 10 מתכונות = 90 תרגילים) ואני בקושי מצליחה משהו וכל זה ליום רביעי , יום חמישי יש לי מבחן ענק בהסטוריה , ואין לי מושג איפה להתחיל.
לא כיף לי בבית ספר, יש לי בערך 6-7 חברות אבל הן לא חברות קרובות שלי , החברה הכי הכי טובה שלי שיודעת עליי הכל כולל הכל עזבה סוף שנה שעברה כיתה י' לעיר אחרת , עכשיו אנחנו עדיין בקשר יומיומי בוואצפ אבל נפגשות פעם בכמה חודשים שמסתדר לשתינו.. עם החברות שיש לי אני לא נפגשת כמעט אולי פעם בחודש , אני איתן רק בבית ספר, ואנחנו בקושי מדברות אחרי הבית ספר. חסר לי הכיף הזה עם החברות ואני לא רגילה ככה , אני ילדה חברותית שבאמת כיף להיות איתי ולא מתוך שחצנות . אני ילדה מצחיקה הרבה אמרו לי את זה , אני אוהבת לעזור לכולם ובכל תחום , ובאמת שאני נחמדה וזורמת .. אבל פשוט דווקא החברות שלי הן ילדות לא זורמות כאלה שבקושי עושות משהו . עד שמארגנים משהו פתאום זאת לא יכולה , לזאת לא מסכימים , והכל מתבטל.
אני בת 16 וחצי ועדיין לא היה לי חבר אף פעם. האחרון היה בכיתה ו' אבל כמובן שהתביישנו אחד מהשניה אז היינו רק מדברים , אפילו לא נותנים חיבוק, ככה שזה לא היה באמת חברים. אף פעם לא התנשקתי, אף פעם לא נגעו בי ואף פעם לא נגעתי באף אחד. בקושי שיש לי ידידים . אני מתה כבר שיהיה לי חבר שיאהב אותי כמו שאני. שיהיה איתי ברגעים שקשה לי ואני לא יצטרך להתמודד איתם לבד ולהיות חזקה. שיהיה לי מישהו בתור גב שאני יידע שהוא תמיד יהיה שמה בשבילי. חסר לי המישהו הזה להתחבק איתו , לדבר איתו , לצחוק איתו , להתנשק איתו , אפילו רק להרגיש אותו, לדעת שהוא כאן לצידי תמיד. בטוב וברע.
החיים שלי משעממים , אין בהם משהו אחד כיף. בחיים לא הלכתי למסיבה כי תמיד לא הסכימו לחברות שלי ואני יודעת גם שהן לא ירצו כי הן יבשות . עכשיו עד שלחלק כבר הסכימו והן רצו וגם לי הסכימו והתחלנו לארגן , אייכשהו זה לא יצא לפועל וכמובן כרגיל - התבטל ..
חוץ מכל זה, אני לא יגיד שונאת , אבל רוב הזמן אני לא הכי אוהבת את ההורים שלי. הם לא מסכימים לי כלום. פעם עד לפני 4-5 חודשים בערך דיברתי עם ילד אחד בגיל שלי ובכיתה כמוני מעיר אחרת על סקס. היינו עושים סייבר פעם בכמה זמן , מדברים על מין , מדברים על זה שנשכב שאני יהיה קצת יותר גדולה, הוא היה אומר לי דברים כמו "את מחרמנת אותי רצח" , "הייתי מת לזיין אותך" ודברים כאלה , בהתחלה זה היה מפריע לי עד שהתרגלתי. כמובן שאף אחד לא ידע על זה והייתי מסתירה את זה מכולם . עד שאבא שלי תפס אותי (בדרך שבחיים לא הייתי חושבת עליה, לא דרך הפלאפון) , ההורים שלי לקחו אותי לשיחה במשך שעה ודיברו איתי , לא צריך לפרט כרגע איך ומה . בקיצור מאז הם פשוט לא סומכים עליי , במיוחד אבא שלי. הוא שומע שאני מדברת עם ילד לא מהעיר שלי הוא פשוט מתחיל לצרוח עליי לנתק איתו את הקשר. ילד אחד אמא שלי במקרה שמעה אותי מדברת איתו והיא שמעה שהוא ילד טוב אז היא דיברה עם אבא שלי והוא הסכים לי . את כל השאר אני פשוט מסתירה מההורים שלי והם לא יודעים. הם לא מסכימים לי עוד מלא דברים ( חוץ מלדבר עם בנים מעיר אחרת) גם כי הם אומרים שאני עוד קטנה (פשוט אחיות שלי בנות 22 ו24 אז הם חושבים שאני קטנה , מה שאני ממש ממש לא) , וגם כי הם כבר לא סומכים עליי בגלל המקרה שהיה .

בקיצור , אני שונאת את החיים שלי . בשביל מה לחיות ?בשביל לימודים ועבודה טובה בעתיד ? מה זה יעזור לי בחיים אם אין לי בשביל מה לחיות ? הרי ללמוד אני הכי שונאת בעולם ועד העבודה יש לי עוד זמן. לא עדיף להתאבד ולחיות בכיף בגן עדן ?