לא מצליח בדיאטה, לא עם בחורות ולא בעבודה, לא אכפת לי למות כדי לא להרגיש את הכאב

לא טוב לי בחיים, כבר הרבה מאוד שנים.
אין לי הצלחה בשום תחום, למעשה אני מרגיש שיש לי חוסר מזל משווע.

מבחינת מראה/בריאות אני סובל מעודף משקל קיצוני. ניסיתי כל דיאטה אפשרית
ומשנת 2007 עד 2009 ירדתי אפילו 40 קילו אבל פה זה נעצר ושנתיים לאחר מכן מאמן הכושר שלי שחשבתי שהוא חבר התגלה כחלאה שטנית וכשהתלוננתי עליו
הבנתי שבחדר הכושר (מדובר ברשת) לא סופרים אותי. הייתי בתהליכים לקראת
ניתוח קיצור קיבה אבל בסוף זה לא יצא לפועל בגלל הבירוקרטיה של משרד הבריאות
וזה הגביר את תחושת הדכאון והכשלון. כיום העליתי כמעט את כל מה שהורדתי וכבר לא ממש אכפת לי כי אפשר לחשוב מה אני אפסיד אם אמות.

מבחינת זוגיות כמעט כל בחורה שהייתי איתה בקשר פגעה בי בסופו של דבר.
החברה הראשונה שלי התייחסה אליי כמו סמרטוט וניצלה את זה שהייתי כל כך
כמה לקשר. אחריה הגיעה בחורה שכל כך התלהבתי מזה שהיא לא רעה כמו הראשונה שלא קלטתי שהיא ממש לא רצינית לגבי וסתם מנצלת אותי לנסיעות.
היו עוד שתי בחורות שניצלו אותי, אחת שהכרתי לפני שנה וחצי שבעקבות הקשר איתה החלטתי שאני לא רוצה להכיר יותר ישראליות והשנייה ידידה שלי מתקופת החדר כושר שהייתה הסיפור הקלאסי של ידידה שאתה מתאהב בה ומוכן לעשות הכול בשבילה והיא לא רואה אותך ממטר אבל שמחה לנצל אותך לכל מיני דברים.
אגב, היא התחתנה לפני חודשיים ואפילו לא קיבלתי הזמנה. העפתי אותה מהפייסבוק אבל זה לא גרם לי להרגיש יותר טוב ומאז אני די מסתגר ונמנע מאנשים כי פשוט נמאס לי מכולם ואני לא סומך כבר על אף אחד.
אגב, לאתרי הכרויות בתשלום אני לא מתקרב כי לא מתאים לי שמישהו ירוויח כסף מהאומללות שלי ולגבי אתרי הכרויות אחרים אני ביישן מדי ולא מרגיש שיש לי מה
לתת ויותר מזה אחרי מה שעברתי אני לא רוצה לתת כלום יותר.

מבחינת קריירה/כסף סבלתי כל השנים מחוסר מזל.
כשהשתחררתי מהצבא הלכתי ללמוד בתדמור כדי להפוך את האהבה שלי לבישול
למקצוע. מהר מאוד הבנתי שעבודה במסעדות היא לא עבודה אלא עבדות ושעל כל שף מצליח יש אלף טבחים שחיים מהיד לפה. בשנת 2001 סיימתי קורס webmaster בג'ון ברייס בהצטיינות יתרה רק בשביל לגלות שתחום ההייטק במשבר. בשבלב מסוים הציעו לי להיות הweb master של ערוץ הילדים (להיות אחראי על אתר האינטרנט שלהם בעצם) וכמו טמבל הקשבתי לעצת ההורים שלי והמשכתי לתואר ראשון במכללה למנהל שסיימתי אותו רק כעבור 5 שנים עם הלשון בחוץ ועם סלידה מכל מה שמריח מדעי המחשב. כעבור שנתיים כשבער לי למצוא עבודה לא הצלחתי גם כי עברו כבר שנתיים מאז התואר וגם כי לא היה לי ניסיון בכלל. פעם אחת זה נפל בדימניקה הקבוצתית, עוד כמה פעמים זה נפל בשלב הראיון הראשון ובכל אופן גיליתי שאני כבר די חלוד בחומר. ניסיתי גם לשחק קצת בבורסה אבל נקלעתי לתקופה לא פשוטה עבור משקיעים מתחילים והצלחתי איכשהו לצמצם נזקים אבל עדיין יצאתי מופסד.
בשנת 2010 מצאתי עבודה טובה ודי רווחית והמשכתי בה שנתיים עד שהתעצבנתי
על הבוס והתפטרתי. מכיוון שבשלב הזה כבר שכרתי דירה החלטתי לחפש כל עבודה
שהיא והתקבלתי לעבודה במוקד ביפר. העבודה שם הייתה סיוט וגרמה לי להתחיל לתעב ישראלים. אחרי חודש וחצי ברחתי משם ומאז אני לא עובד (כבר 3 שנים). ההורים מממנים אותי וזה לא מוסיף לאגו ולא למתח שקיים ממילא ביני לבינם. בספטמבר האחרון התחלתי קורס פיתוח אפליקציות לאנדרויד ועקרונית יש לאבא שלי
חבר שהבטיח שאעבוד אצלו כשאסיים את הקורס אבל אני למוד אכזבות כך שאני מפחד שמשהו ישתבש וזה לא יקרה.

מה שהכי מפריע לי הוא שבכמה שנים האחרונות אני מרגיש לא שייך לפה. אני מרגיש לכוד בין ערסים מזרחיים מצד אחד לבין אשכנזים מתנשאים מצד שני. לא מוצא את עצמי באף קבוצה ומבחורות ישראליות התייאשתי כאמור. לגור בחו"ל זה לא ריאלי עבורי כי לא יהיה לי ממה לחיות אבל אני באמת מרגיש שאני לא מסוגל לחיות פה יותר
והתחושה הזו כל כך עוצמתית שלא אכפת לי למות רק כדי לא להרגיש יותר את כל התסכול,האכזבה, הכאב והסבל.