מה אני צריך לעשות בשביל להוריד את הקוף שיש לי הגב כל השנים האלה?

היי חברים ערב טוב,

רציתי לפרוק קצת מה שעבר עלי בשנים האחרונות וגם קצת מה שאני עובר עכשיו.

אז קצת רקע:
שמי אדם,חייל,בן 21,אני קצת נמוך 1.69, בחור עדין ומאוד רגיש, אוהב את החיים, אוהב לדעת הכל מכל דבר, רציני מאוד בכל דבר שאני בוחר לעשות, משמעת עצמית ומוסר עבודה גבוהים,אוהב תשומת לב,לא סומך על אף אחד,בן בכור לשני אחים קטנים בן 11 ובת 16,רווק כל חיי (אף פעם לא הייתה לי חברה ולא נשיקה ראשונה וגם בתול).


עד לפני כמה שנים הייתי בשיא שלי (שיחקתי כדורסל מגיל קטן חצי מקצועני-חצי חובבני וכמעט הגעתי למקצועני וכמעט לא נחשב, נבחרת בית ספר,מוצלח בלימודים) הלך לי בהכל ואז הגיעה הנפילה שאפשר להגיד שאני עדיין בתהליכי שיקום ממנה.

הנפילה הייתה שההורים שלי החליטו להתגרש ובאותו זמן גם ויתרתי על הדבר שכל כך אהבתי, כדורסל וגם חוויתי אהבה נכזבת ממישהי שהתאהבתי בה בפעם הראשונה בחיי וכל זה קרה באותה תקופת זמן וזה שבר אותי לרסיסים מחק את כל מה שהייתי ועשיתי עד אז.

עברתי ילדות מאוד קשה של חוסר אהבה ותשומת לב וחיבוק וחום מההורים שלי עד היום (אבא שבקושי היה בבית ואמא שהייתה עסוקה בלריב עם אבא שלי ורק ב "לחנוק" אותנו חיבוק דב).

צעקות וריבים שאוזניי ועיניי ראו והשאירו בי צלקות עד היום וגם גרמו לכך שהתחלתי לדבר רק בגיל 6 ולכך שהרופאים כבר אמרו שאני יהיה אוטיסט (כן כן).
ההתקדמות שלי הייתה תמיד מאוד איטית (תזכרו את זה כי אני יזכיר את זה גם בהמשך)


אמא שלי ואמא של אמא שלי (סבתא שלי), לקחו אותי בתור פרויקט מגיל 0 ומי שבעצם גידל אותי רוב החיים שלי הייתה סבתא שלי.

איפה לא הייתי? מקלינאיות תקשורת,בית ספר מיוחד עד כיתה ג',רבנים שאמא שלי וסבתא שלי לקחו אותי שיתפללו עלי,פסיכולוגים ורופאים מכל קצוות המדינה שיטפלו ב "בעיות" שלי.

אני קורא לזה "בעיות" שלדעתי הם לא בעיות הם פשוט קרו בגלל שההורים שלי לא העניקו לי חום ואהבה.

כמובן שלכל דבר יש גם חסרונות ומכל הדבר הטוב הזה יצא דבר מאוד רע וזה החיבוק דב החזק חזק שסבתא ואמא שלי חיבקו אותי ולא שחררו אותי ולא נתנו לי להתקדם וגרמו לי לשנוא את אבא שלי עם שקרים ומינפולציות מגיל 0 ורק לפני שנה בעודי בן 20 גיליתי את כל זה מבעלה של דודה שלי (אחות של אמא).


במשך כל השנים עד כיתה י', הייתי בחור מאוד סגור,ביישן,מופנם,שקט ולא בולט עד שהמעבר לתיכון גרם לי שהכרתי חברים חדשים שגרמו לי להיפתח ויצאתי איתם והם היו החברים הראשונים האמיתיים שלי שהייתי פתוח איתם ושפכתי להם את הלב שלי.

במשך כל התיכון הייתי מאוהב בטירוף במישהי בפעם הראשונה בחיי ועד שאזרתי אומץ להגיד לה זה לא הלך ובוא נגיד זה לא הוסיף למצב שלי שגם ככה היה חרא בגלל הגירושים של ההורים שדרך אגב עד היום כבר 3 וחצי שנים שהם נלחמים אחד בשני על כסף!

הגירושים הכל כך מכוערים האלה שינו את החיים שלי ושל כל ה "משפחה" שלי וגרם לכך שבמהלכם לא דיברתי עם אבא שלי שנה שלמה (הוא גם לא היה ביום הגיוס שלי) ודברים שאבא שלי ואמא שלי עשו שרק יצאו משליטה וגרמו לכך ש 3 וחצי שנים מהחיים שלי הקדשתי לאחים שלי להיות להם לאבא ואמא ולקחת תיקים על הגב שאף אחד אחר לא היה עושה ולוקח, וכל זה עם בגרויות וצבא על הראש כדי "למזער" את הנזקים שההורים שלי עשו לי ולאחים שלי.







אז קצת על עכשיו:

היום אני במצב הרבה יותר טוב ממה שהייתי.

אתחיל בדבר הפחות טוב הוא שהמשפחה שלי פשוט התפרקה, אחותי עברה לפנימייה, אח שלי גר אצל אבא שלי ואני בקושי בקשר איתו עכשיו,אחותי ואני יש לנו קשר מדהים שאנחנו מדברים על הכל.

מיום שבת הזאת אשאר לי שנה אחרונה בצה"ל.

עד עכשיו במשך שנתיים נסעתי באופניים הביתה (כן גם בקיץ וגם בחורפים הקשים האחרונים).

ובוא נגיד שלפני חצי שנה הגשתי בקשה לגור בדירה של האגודה למען החייל עם שותפים ולפני חודש הבקשה שלי התקבלה ואני כבר ביום ראשון אעבור סופית אחרי שהעברתי את הדברים שלי.

בנוסף גם אתחיל קורס ברמנים בעוד שבועיים, וכבר 5 חודשים שמתאמן בחדר כושר ועובד הכי רציני ונכון שאפשר ובנוסף גם עובד על היציבה בקיצור עובד על עצמי סוף סוף אחרי המון שנים של הזנחה.


למרות כל זאת יש עלי קוף גדול על הגב ותיק ומטען שיושב עלי כבר שנים והוא שאפילו לא הייתה לי חברה ולא התנשקתי.

ואני יודע למה וזה בגלל קודם כל הסטנדרטים הלא הגיוניים שאני מציב,שנית אין לי את הבטחון להזמין מישהי לצאת (אני עדיין לא מאמין שהגעתי כבר לתקופה ולזמן שמזמינים מישהי לצאת איתך ל דייט).

שלישית אני חושב עלי ועל כל מה שעברתי, על זה שאין לי אוטו בזמן שלרוב יש, על זה שהרוב עובדים ויש להם אמצעים ולי לא, בזמן שלאחרים יש את ההורים שיעזרו להם ולי לא, בזמן שלאחרים יש מי שיתמוך בהם ולי לא,על זה שאין לי מה להציע (למרות שבתוך תוכי אני יודע שיש לי והרבה יותר מרוב הגברים בארץ (מבקש שתסלחו לי פו על השחצנות הזאת),על זה שאני לא יודע מה זאת אהבה,על זה שאני לא מעריך את עצמי ולא את ההישגים שאני משיג והמטרות שאני מגשים אותם ורק מחפש איך להוריד את עצמי.

אני יודע, אני חושב יותר מדי ואני חושב רק על איך להיות הגבר המושלם (החכם,הגוף היפה והחטוב,המאצויסט,זה שיודע להוביל,שלא פוחד להראות את עצמו) אבל אני, אני מאוד פוחד "להיחשף" מאוד פוחד שיראו מי זה אדם אני תמיד מטפח את התדמית שלי בעיני כולם ושם על עצמי מן מסיכה כזאת שאדם הוא הילד הטוב האוזן הקשבת החבר של כולם, זה שנמצא בשביל כולם,שיתמוך ויהיה איתם באש ובמים.

אבל בתוך תוכי אני כבר לא יכול, במקום לעשות צעדים ולהפסיק לפחד ואחרי כל מה שעברתי זה אמור להיות הדבר האחרון שאני צריך לפחד ממנו, אני נותן לו לגבור עלי אני מרגיש שזה יותר חזק ממני פשוט לא הולך לי ואני לא יודע מה הבעיה אולי זה במשהו שאני משדר? אני מאוד מתוסכל מהעניין שכולם כבר עם ניסיון ב "תחום" הזה (זוכרים שדיברתי על זה שההתקדמות שלי היא מאוד איטית?).

ולי אין שום דבר אפילו לא ידידות וזה מוציא אותי מדעתי זה מחרפן אותי שאני בן 21 ולא היה לי שום דבר.


מה אני עושה לא בסדר? כי בוא נגיד את האמת אין שום סיבה בעולם שאני לא אעשה את זה ואני בטוח שהבעיה זה בי.

לא משנה מה אעשה לא משנה כמה אשתנה שום דבר לא יספיק לי אני רוצה להיות הכי קרוב לשלמות.

עכשיו עוד דבר שרציתי לציין: אני מתראה פעם בשבוע עם פסיכולוג כבר שנה ואני מרגיש שינוי עצום אבל אני לא מצליח להיפתח למרות שסיפרתי לו המון דברים עלי אבל אני מרגיש שבתוך תוכי אני פוחד "להיחשף", פוחד שיפגעו בי כמו שנפגעתי בעבר, פוחד שישתמשו בדברים שאגיד נגדי,פוחד שיראו אותי בלי החומות והמגננות שלי.

מה אני יכול לעשות כדי לשנות את המצב הזה שלי עכשיו ולגרום לכך ש "אחשף" ויפסיק להוריד את עצמי למטה ולגרום לחוסר הערכה עצמית שלי להיעלם?

תודה לכל מי שקרא מעריך את זה מאוד!

שיהיה לכולם סופ"ש נעים ושמרו על עצמכם.