הצבתי לעצמי מטרות חשובות לאדם שמכבד את עצמו, חזרתי בתשובה בגיל צעיר והיו לי בעיות נפשיות, אז לא הלך לי כל כך טוב ודרכתי במקום איזה עשר שנים. בזמן הזה החיים שלי נראו לי הכי גרועים, והסתכלתי רק על אחרים. בשנים האחרונות בניתי את עצמי בכלים טובים, בתורות של צדיקים אותם אני מעריך, ובאומנות לחימה שאני טוב בה, אני משקיע לפחות שעה ביום באימון ומצליח ב"ה, לומד מעט בישיבה, ויכול להיות שאהיה שחקן, גם בתחום זה אני נמצא כמה שנים וזה טוב. אני לא עובד כי הרגשתי שזו פחיתות כבוד, רציתי להיות גדול הדור, אבל כנראה שהגוף לא רצה את זה ולא יודע אם הייתי נהנה במסלול ההוא, זה פשוט זוהר נורא כל גדולי ישראל שמקבלים הכל מהשמים וכולם מכבדים אותם וגם אני רציתי להיות כזה. אני במסלול למצוא דירה(כרגע אני עם ההורים) ועבודה משלי, ואני לא מפקפק שזה יקרה תוך מעט זמן, כי בכל מה שאני נוגע, אבל מנסה לעשות ברצינות אני מצליח.
ויש לי בעיה קשה מאד. אני כל הזמן משווה את עצמי לאחרים. אני כבר מחצית מחיי בתשובה, וכל חבריי מהתקופה ההיא(כמעט מן הסתם) התחתנו כבר, ואני מאד מאד רוצה לאהוב מישהי, אבל אחד מהדברים אותם גזרתי על עצמי הוא שאני לא רואה אף אחת עד החתונה, אני רואה זאת כערך, ושמח בהחלטה הזו.זה אפילו מחזק אותי בפנים כי נותן לי ערך, אני יודע שהאהבה שלי תהיה הכי טובה, כשהיא תתממש. אבל בינתיים אני מסתכל על כולם ומקנא, ואפילו כשאני לבדי, כאילו אם לא היה אף אחד אחר להסתכל עליו אני חושב שהייתי שמח בחלקי ומסתדר כמה זמן שיהיה עוד לבד, רק שהאהבה תהיה הכי בשלה, אבל אני מרגיש דקירות מאד עמוקות בלב, יש הרבה נשים יפות בחוץ, יכולתי לפתח עם הרבה מהן שיחה וקשר, ואני מת מצער.
איך אפשר לשמוח במצב הזה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות