בגלל החרמים שהיו עליי כשהייתי קטנה, קשה לי לסמוך על אנשים

שלום לכם...אני מקווה שתקראו עד הסוף,כי יש לכם עצות מדהימות!.
אז ככה בעצם מאז כיתה א' לא היו לי חברות,אני זוכרת שבכל הפסקה הייתי עומדת ליד החלון ומסתכלת על אך שכולם משחקים.
אני זוכרת שכיתה ב' וג' זה נשאר אותו הדבר.
והייתי ככה 3 שנים בבית הספר,וזה הגיע למצבים שאני זוכרת שידעתי לעלות חום ולהצליח לעבוד על הרופא ועל אמא שאני חולה,על מנת לא ללכת לבית הספר.
אני זוכרת גם שכל חופש גדול הייתי חוזרת בכוחות מחודשים ומנסה ליצור חברים אבל תמיד היו את המילים הפוגעות והמגעילות שהורידו לי את הביטחון ממש.
אני גם לא הייתי ממש גאונה,אני רק בכיתה ב' ידעתי באמת לקרוא וזה היה מדרש מלא מלא שיעורים פרטיים,(יש לי בעיות קשב וריכוז).
אף אחד לא שם לב עליי,תמיד הייתי יושבת בסוף הכיתה בצד ליד החלון לבד.
אני נזכרת בשנים האלו ואני בוכה פה,בעצם אף פעם לא הייתי שומעת בוקר טוב מהילדים בכיתה,ואף פעם הם לא דיברו איתי... שהמורה נגיד ביקשה ממישהו לבוא לשבת לידי אז הילד בד"כ היה אומר משהו כמו ,'אוף המורה למה אני צריך לשבת לידה,מה עשיתי כבר?,הרגתי מישהו ,שאת מענישה אותי ככה?',ואז הגיע השלב שכל ילדי הכיתה צוחקים, והמורה לא יודעת בדיוק מה לעשות...אני זוכרת שהייתי יושבת שם חסרת עונים מול כולם,לאף אחד לא היה רחמים כלפיי הייתי אז ממש חסרת עמוד שדרה.
ואז כיתה ד' צברתי שוב ביטחון אחרי החופש ואז ילד חדש הגיע לכיתה והתחברנו והוא גם היה כזה חבר של כולם מה שבגלל זה כולם גם התחברו אליי,אני זוכרת שבחופש של פסח רבנו ופתאום אחרי שהתרגלתי כבר ל"חיי החברה חדשים",הילד הזה הרחיק מימני את כולם שוב,וזה היה הרבה יותר כואב ממה שהיה בכיתות א',ב',ג'.
ואז כיתה ה' הייתה השנה הכי נוראית,אני לא ירחיב אבל העלבונות היו כבר מכוערים ומגעילים ברמות,אלו היו חרמים שכל יום שהייתי חוזרת לבית הייתי בוכה עד שכבר העיינים שלי היו מתנפחות.
בכיתה ו' כבר פחות או יותר היו ילדים שהתבגרו ,אבל כבר בשלב הזה בניתי מחסומים, כך שהייתי מגיעה לבית ספר הייתי שמה אוזניות יושבת ושומעת מוזיקה,ככה כל ההפסקות,לא הייתי מתקשרת עם אף אחד הציונים שלי היו על הרצפה.
ולמי ששואל ההורים שלי דווקא היו הכי בסדר... למרות הקושי הכלכלי הרב,הם דאגו לי לשיעורים פרטיים והכל.
בעצם את כיתה ו',ז' וח' סבלתי בשקט,ובשנה שעברה עברתי בית ספר,תאמת וואלה,התחברתי שם בקלות לאנשים ולא היה לי אפילו קצת קושי,אפשר להגיד שכן פיתחתי עור של פיל מה שנקרא ולא נתתי לאף אחד לרדת עליי,או משהו כזה... מתי שמישהו רק התכוון להגיד לי משהו פוגע,אני מכבדת אותו בצרור מילים פוגעות. (כן אני יודעת שזה לא דרך להתגונן,אבל אני לא מצאתי דרך אחרת...).
עכשיו הבעיה פה שממש קשה לי לסמוך על אנשים,אני לא מצליחה לסמוך על אף אחד!.
אם אתם רוצים להבין אותי,אז לצופיי האח הגדול,אני מתנהגת בדיוק כמו טהוניה...כלומר,לא שמשהו רע בהתנהגותה אני מרגישה שפשוט קשה לה לסמוך על אנשים,בדיוק כמו שאני מרגישה... מישהו יכול לעזור לצאת מזה?,עכשיו נגיד יש לי חבר,ואני רוצה לסמוך עליו והכל ואני לא מצליחה בגלל מה שקרה לי שהייתי יותר קטנה... באיזה שהוא מקום אני כן רוצה ללכת לישון בלב שקט,ולא ללכת לישון ולחשוב שההוא סתם איתי כי ככה וההיא חברה שלי כי ככה... בלי כאילו חישובים,של אם הוא יעזוב אותי אז ההיא תפסיק להיות חברה שלי...
עכשיו אז שהייתי קטנה לא יכולתי לעבור בית ספר ,כי הייתי צריכה כיתה קטנה (בגלל הבעיות הקשב והריכוז) ואין את הכיתות הקטנות בכל ביתי הספר...כך שלא יכולתי לעבור,חוץ משנה שעברה.
חוץ מזה אני נראית ממש טוב,(לא בקטע של גאווה),ואני לא שמנה... אז אל תשאלו אותי ממה נובעת החרמים עליי שהייתי קטנה כי אני ממש לא יודעת למה.
אשמח אם תתנו לי עצות אך לסמוך יותר על אנשים...
כי יש לכם עצות מדהימות =),ותודה רבה מראש!!!