נמאס לי שאמא שלי לא יודעת עליי... אנחנו רק רבים, מרגיש שאני פוגע בהם

היי, בן 24 מהמרכז. עד גיל 22 הייתי בהכחשה יצאתי עם בחורות אבל לא הבאתי אף אחת הביתה , כנראה בתת מודע שלי ידעתי מה זהותי המינית ופחדתי ליצור מצג שווא או לטפח ציפיות בקרב משפחתי.. עם שחרורי מהצבא החלטתי שאני לוקח קצת זמן בטרם נכנס למסגרת לימודים ומגלה את עצמי.. יצאתי לטיול בן כמה חודשים באירופה ושם הרגשתי בטוח סוף סוף לבדוק את עצמי , כאשר אני נמצא רחוק מהארץ , התנסיתי עם גברים והבנתי שטוב לי וזה מה שאני.. כשחזרתי לארץ התאהבתי בבחור , התחלנו לצאת ותוך כמה חודשים כבר זה נהיה רציני.. אמא שלי ואני שהיינו הכי קרובים בעולם התחלנו להתרחק , בהתחלה התחלתי בשקרים קטנים של לאן יוצא ולאן הולך ואז זה כבר התגבר מצידי ברמת השקרים .. במקביל אני התחלתי להתערבב יותר בקהילה וגם החלטתי לעבור לגור עם החבר בתל אביב ... סיפרתי לאמא שלי כל פעם שקר כשרצתה לבוא לבקר בדירה - שאני עובד , שאני לא שם , הם לא ממש ידעו איפה אני נמצא - בדיעבד זו הייתה טעות מצידי לעבור לגור שם ולחשוב שאמנע משאלות.. אבל הכמיהה לגור בתל אביב ולצאת סוף סוף מהבועה שחייתי בה פשוט לא הניחה לי.. הרגשתי שכל חיי הייתי עסוק בלרצות את ההורים שלי בלימודים ובצבא.. ופתאום גיליתי שאני לא רוצה לחיות חיים אחרים בשביל אף אחד ובא לי לחיות ולהיות מי שאני בלי מסכות ... הייתי מגיע בתקופה ההיא הביתה ורב המון עם אמא שלי -היא שאלה תמיד מה עם חברה .. איך זה שבנאדם שנראה טוב ובטחון עצמיש לא בזוגיות .. שאתאפס על החיים שלי .. איך זה שהילד הכי מוצלח שלה ושהיה הכי קרוב אליה פתאום לא מוכר לה ?.. הרגשתי ממש רע עם זה.. כאילו אין סיכוי שהיא עיוורת ולא רואה מי אני כבר.. ובל נשכח את עניין הפייסבוק ראו אותי מתויג עם אנשים מסוימים ואנשים מהמשפחה הגדולה ראו והיו שואלים אייתה מה איתי וכל מיני רמיזות לגבי תל אביב ועם מי אני שם וכאלה .. אחרי כמה חודשים פשוט נשבר לי ולקחתי את אבא שלי לשיחה לבד וסיפרתי לו.. אבא שלי בנאדם חזק ולקח את זה מאוד קשה הוא אמר שעשו לי שטיפת מוח ושאני לא כזה .. מאז לא דיברנו ממש על זה כי הוא פשוט במנגנון הדחקה .. כשאמרתי לו שנמאס לי שאמא לא מבינה מה קורה איתי ושאני רוצה לספר לה הוא אמר שאסור שהיא לא תעמוד בזה שהיא אישה רגישה ושיקרה לה משהו .. עם חלוף הזמן והריבים הרגשתי שאני פוגע בה בגלל החיים בתל אביב וחזרתי הביתה אבל הריבים שלנו רק גברו .. כל בוקר הייתי קם לשאלות של מה עם חברהה .. מנסה לחטט לי בפלאפון.. עוקבת אחרי פירוטי האשראי ואמירות של תיזהר אם תחזור אי פעם לתל אביב אתה תלמד או בירושלים או בבן גוריון או בטכניון ותיצא עם כלה .. איכשהו ברוב טיפשותי התחלתי להאמין שכן. נפרדתי גם מבן זוגי נרשמתי ללימודי הנדסה מאוד תובעניים בעברית בירושלים והייתה זו התקופה הכי איומה בחיי . הרגשתי פשוט לבד .. שכלאו אותי ..החלטתי לעשות הפסקת לימודים וההורים קיבלו את זה בהלם מוחלט .. חזרתי הביתה וגם האשמתי אותם שבאתי לשם מחוסר רצון ואת אבא שלי שחשב שאם אתרחק מתל אביב הכל ישתנה ...אני כרגע בבית אבל אמא שלי כל היום במיטה אוממרת שנכנסה לדיכאון בגללי .. אני רוצה לעבור לתל אביב ללמוד שם ולהיות עצמאי אבל לא רוצה להרגיש שאני הורג את אמא שלי... היא כל בוקר קמה ואומרת שהרסתי את החיים ושאני פוגע במשפחה ושאני צריך למצוא חברה ושהיא לא תעמוד בזה.. היו כמה פעמים שזרקה. . שהיא לא תקבל דברים לא נורמטיביים ( שכמובן מובן למה התכוונה ).. ובטלוויזיה כשהיו מדברים על משהו שקשור לגייז הייתה אומרת בקולי קולות " אנשים חולי נפש .. לא בריאים.. משחקים באש שרוצים תשומת לב..אלוהים ישמור.. שלא נדע" ..אני בטוח שהיא יודעת אבל כל עוד לא אומר זאת במפורש היא חיה על הספק... למה זה כל כך קשה ?? תמיד הייתי הילד הטוב במשפחה המוצלח החכם שגורם גאווה להורים שלו ועכשיו אני פשוט מרגיש שאני פוגע בהם ..בבקשה מה לעשות