האם פגישה עם פסיכולוגית בכיתה ט׳ תהרוס לי את המשך החיים ותיחשב כעבר פסיכיאטרי?

היי :) תודה לכל מי שיעזור!!
זה הסיפור האישי שלי שקשור למתמטיקה.
אני לומדת היום בכיתה י׳ 5 יחידות מתמטיקה (ואנגלית).
שנה שעברה בכיתה ט׳ הייתי בהקבצה א׳, ההקבצה הכי גבוהה.
לי הלימודים חשובים. תמיד תמיד גם ביסודי וגם בחטיבת הביניים היה לי את הממוצע הכי גבוה בכיתה (בלי קשר למתמטיקה). מתמטיקה ממש לא הייתה החולשה שלי עד חטיבת הביניים.
הציונים של כיתה ט׳:
בוחן - 6
מבחן - 58
מבחן - 59
בוחן - 86
תעודה מחצית א׳ - 70
בוחן - 19
מבחן - 54
מבחן - 87
מבחן מפמ״ר (מבחן מסכם של כל השנה) - 70
תעודה מחצית ב׳ - 70
אני הייתי מאוד בלחץ ממתמטיקה כבר מכיתה ז׳. לא שיתפתי אף אחד. חייכתי מבחוץ ובכיתי מבפנים. הציונים השפיעו עליי (ועד היום, זה כמו צלקת) הם עדיין משפיעים עליי למרות שאין להם שום חשיבות או משמעות יותר...
אפילו היום שנה אחרי יכולים להיות לי פלאשבקים של סיטואציות שקרו והכל (סיטואציה לדוגמא תפורט בהמשך. אני זוכרת בראש את כל כיתה ט׳ מההתחלה ועד הסוף). תמיד הדחקתי והראיתי שהכל בסדר.
בכיתה ט׳ הכל התפוצץ - אמרתי למורה המדהימה (!!) שלי שאני בלחץ בתחילת השנה לפני כל הציונים. היועצת (שעד אז אף פעם לא הלכתי אליה) לקחה אותי לשיחות במהלך השנה. בשיחה הראשונה היא אמרה: ״שמעתי שאת בלחץ ממתמטיקה ואני רוצה לעזור לך״. לא רציתי לשתף אותה אבל לא הייתה לי איזושהי ברירה, וכל פגישה שדיברנו על הנושא בכיתי.
בתוך פרפקציוניסטית, שואפת לגבוה, לשלמות, למצויינות, חרשנית, חנונית/חרשנית בנשמה, הציונים במתמטיקה הכניסו אותי לדיכאונות מאוד קשים: בכיתי בימים, לא ישנתי בלילות, ירדתי במשקל כי לא אכלתי בגלל חוסר תיאבון מהדיכאון, הייתי במיטה כל היום בלי לצאת מהבית.
סיטואציה לדוגמא:
ביום שקיבלתי 54 במבחן המורה חילקה את המבחנים בהפסקה, וחברה שלי החזיקה את המבחן שלי ואת שלה כי פחדתי להחזיק את שלי. כשראיתי את הציון אחרי הרבה שכנועים של החברה התחיל אצלי מה שנקרא ״התקף דיכאון״ של בכי היסטרי, צמרמורות, רעידות בכל הגוף, דופק מהיר, רצון למות... בכיתי וצרחתי על אבא שלי בטלפון שנימאס לי ואין לי כח יותר וחברות ניחמו אותי ופתאום היועצת באה ואמרה: כשאת מסיימת את השיחה תיכנסי לחדר שלי. (אני בטוחה שהמורה שלי שלחה אותה לחפש אותי...). סיימתי את השיחה ניכנסתי ובכיתי את נשמתי... בחמש דקות הראשונות היא שתקה כי שום דבר לא הרגיע אותי (לקחתי רסקיו שזה נגד לחץ ואני לוקחת תמיד) ואז היא אמרה: ״את מבינה שאולי תצטרכי אשפוז פסיכיאטרי??״. ממש פחדתי ונבהלתי, בכיתי עוד יותר. חשבתי לעצמי שכאילו במקום לתמוך בי להקשיב למצוקה שלי שזה העבודה שאת צריכה לעשות את אומרת שאני צריכה אשפוז?
רציתי לצאת מהחדר אבל לא יכולתי כי היא בטח הייתה רודפת אחרי. O_O
בקיצור אחרי זה המורה החמודה שלי והמורה הנחמדה של הקבצה ב׳ ניכנסו לחדר של היועצת לדבר איתה ואני יצאתי. אחר כמה דקות נכנסתי שוב ושלושתן הסתכלו עליי בוכה. המורה שלי אמרה שאין לי מה להיות בדיכאון ממתמטיקה, והיועצת אמרה שיהיו לי שתי עזרות:
מורה פרטית ופסיכולוגית.
אני עד היום עם המורה הפרטית והלכתי לפסיכולוגית רק פעם אחת ובכיתי כל הפגישה...
אני בזכות המורה הפרטית קיבלתי 87 ו-70.
ועכשיו לקטע החשוב והיעקרי של השאלה: הפסיכולוגית.
במהלך השיחות שלי עם היועצת במהלך השנה היא הזכירה את הנושא של זה שאני צריכה פסיכולוגית, שתבדוק אם אני בסדר (שזה היה מבחינתי להגיד ״לבדוק שאין לך בעיות נפשיות״...). והיא אמרה שמבחינת החוק אם אני לא אלך היא צריכה לדווח לרווחה וכו׳... שמעתי שאשפוז פסיכיאטרי, זה קשירות, מכות חשמל, כדורים פסיכוטיים...
ממש ממש ממש פחדתי. קראתי בגוגל והיה כתוב שרק פסיכיאטר יכול להפנות אז נרגעתי כי הלכתי לפסיכולוגית ולא לפסיכיאטר/ית.
הלכתי עם אבא שלי לפגישה.
ישבנו שלושתנו בחדר וננתי לה פרטים שהיא הייתה צריכה לכתוב לעצמה (שם פרטי, משפחה, מקום מגורים, ת״ז וכו׳). אחרי זה אבא שלי יצא ונשארנו רק אני והיא.
דיברנו על הילדות כדי שהיא תכיר את הרקע שלי (גירושים של ההורים מגיל אפס, לגור עם אמא, הסדרי ראייה עם אבא, סרטן השד של אימא ועוד דברים לא קלים).
ואז התחלנו לדבר על המתמטיקה. ישר התחלתי לבכות. הסברתי לה שציונים זה מאוד חשוב לי, ושבהיגיון אני יודעת שאם מקבלים ציון רע זה לא סוף העולם ולא מתים מזה, אבל אני מגיבה בקיצוניות כי זה חשוב ואין לי ממש שליטה על זה...
היא כתבה דברים כל הפגישה ואחרי שנגמרה השיחה חזרתי הביתה ולא הלכתי אליה או לאף פסיכולוג/ית אחר/ת.
אני משערת שמן הסתם היא העבירה את הרישום שלה ליועצת/למורה שלי למתמטיקה/למחנכת/להנהלה/לרווחה/להורים וכו׳.
יש לומר שאף פעם לא אובחנתי עם דיכאון מכל סוג שהוא.
השאלה היא, לאן הרישום הלך? הוא נרשם לי בתיק האישי? בתיק הרפואי?
האם הוא ישפיע על חיי בעתיד?
אף פעם לא פגעתי בעצמי פיזית בגלל המתמטיקה וגם אם חשבתי ורציתי לא עשיתי את זה כי אין לי את האומץ...
ועוד משהו קטן...
אמרתי שיש לי פלאשבקים מסיטואציות מכיתה ט׳ שקשורות לנושא.
איך אוכל להתגבר עליהם? לשכוח שזה קרה זה לא תשובה כי תאמינו לי שניסיתי אבל זה לא יוצא לי מהראש...
חשבתי לדבר עם המורה שלי למתמטיקה של כיתה ט׳ (היא לא מלמדת אותי השנה וגם לא בהמשך התיכון) ואפילו עם היועצת (למרות שהיא מפחידה אותי o_O) ולשאול אותן איך להתגבר, לשכוח, לשים הכל מאחורי ולפתוח דף חדש... העבר רודף אותי וזה לא יכול להמשיך ככה...
נ״ב: אתם חושבים שאם אבקש מההורים לחזור לפסיכולוגית זה יעזור לי להתגבר?
תודה לעוזרים וסליחה על החפירה!!! :) :)