עברתי מסכת התעללות בבית הספר... מישהי קללה אותי "אף עקום", "שיניים עקומות"

שלום לכולם,

אין לי מושג מה לעשות... אני אובדת עצות, עייפה מלבכות...

אספר לכם-

יש לי בכיתה ילדים וילדות אכזריים במיוחד.

מתחילת השנה בערך אני לא נפגשת עם חברים, לא הולכת ולא באה, לגמרי לבד בבית כל היום. אני מנסה ליצור קשר ולהיפגש אבל כל פעם יש להם תירוץ אחר... ("יש לי מורה פרטית", "אני הולכת עם ההיא לסרט", "ממש אין לי כוח").
נשבר לי הלב כבר.
ואתמול, יזמתי שנלך יחד לקניון.
הופתעתי שהסכימו ואני חשבתי לעצמי שיהיה כיף ויופי שאני יוצאת עם חברים.
הלכתי יחד עם עוד שלוש בנות ובן (כל הארבעה האלה מהכיתה שלי).
הסתובבנו בקניון, היה סבבה, ופתאום אני והבן קולטים שהן בורחות לנו...! פשוט ככה! התקשרנו אליהן מלא, הן סיננו בפעמים הראשונות וגם כשענו השמיעו קולות וצחקו ואז ניתקו...
היה כבר ממש מאוחר ולא מצאנו אותן. הם הטעו אותנו ואמרו לנו שהן בחנות מסוימת וכשהלכנו לראות הן לא היו שם!!! התקשרתי אליהן ואמרתי להן שאני והבן הזה הולכים הביתה... הן התחילו לצרוח עליי בטלפון שאני חוצפנית ומה אני חושבת לעצמי שאני מבריזה ולמה אני גוררת אחרי גם את הבן הזה. עוד לא הספקתי לענות והן ניתקו לי בפנים...

אספתי פירורים אחרונים של כבוד ונסענו במונית הביתה...
הגעתי לבית שלי ובכיתי בלי הפסקה... לרמות כאלה של אכזריות לא ציפיתי...
אמרתי לעצמי "מחר יום חדש", הדבקתי חיוך על הפרצוף וניגבתי את הדמעות...

כשאני באה לבית הספר, הן צורחות עלי אבל בסוף מניחות לי...
ואז, אחרי שלוש שעות של לימודים בבית הספר, פיזרתי את השיער ועמדתי לאסוף... אחת הבנות שברחה לי בקניון יום לפני, צרחה עלי ללא סיבה תוך כדי שהיא עושה פרצופים "אספי את השיער, יש לך כינים ואנחנו נדבק!" (יש לציין שאין לי כינים, מדי שבוע אני בודקת ואין לי אפילו כינה אחת על הראש!)
אמרתי לה, הכי בנימוס, "אני כבר אוספת, אבל למה את מדברת ככה?".
היא ענתה לי, "כי את תת רמה, זה למה".
לחשתי לעצמי שהיא חיה בסרט וסיפרו לה, והיא התחילה לקלל אותי "יא משקפופרית", "מטומטמת", "אף עקום", "שיניים עקומות", "מסכנה", "לכי לבכות למנהלת!".
הייתי על סף דמעות.. המורה שהייתה בכיתה שלחה ילדה לקרוא למחנכת שלנו... המחנכת באה והאשימה אותי... היא אמרה לי, "אני שמחה שהיא אמרה לך את זה, כדי שתלמדי שלא הולכים עם שיער פזור!" (למרות שהסברתי לה שבאתי לאסוף אותו ופיזרתי על מנת לאסוף מחדש!), היא טענה שהילדה שאמרה לי את כל הדברים האלה אמרה את זה לטובתי כדי שלא אדבק בכינים (המחנכת לא הייתה בכיתה והיא הסתמכה על הגרסה של מי שהעליבה אותי ולא טרחה לשמוע את הצד שלי!!!).
משום מה, היא צרחה עליי לבוא מיד אליה. ניגשתי, כולי רועדת, והיא התחילה לצרוח עלי בפני כולם "את לא בבית, תעשי הצגות לאמא שלך, לא לי!".
כשלא עניתי לה, כי ידעתי שאם אענה אפרוץ בבכי, היא לקחה אותי בחוזקה ותפסה לי את היד חזק חזק מחוץ לכיתה. היא צעקה עלי גם שם עד שהתחלתי לבכות ונדמה היה לי שריחמה עלי.
משום מה היא הגיעה לעניין הלימודי, אמרה לי שיש לי "דיסקלקוליה", והפרעות קשב וריכוז למרות שממש לא!!! היא לקחה אותי ליועצת, והפסיכולוג גם היה שם. היועצת לא התייחסה אלי בכלל, רק דיברה בטלפון, והפסיכולוג רק ישב והקשיב לי בוכה... למורה שלי נכנס איזה ג'וק למוח שאמרתי לה שאני רוצה למות!!! (שקר וכזב, בחיים לא אמרתי וגם לא אגיד דברים כאלה כי העולם בעיניי מקום מקסים ובגלל כמה בנות סתומות אני לא אשליך את המתנה שקיבלתי לפח- הלא החיים).
כשהוכחתי את המורה שלי על השקר שלה, היא הייתה נבוכה והסמיקה...
היא אישה רעה בעיניי, היא טוענת שאני מגזימנית וטרחה להגיד את זה לפסיכולוג בפני.

הגעתי הביתה, ואבא שלי לא הבין מה קורה איתי... התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה, לא הצלחתי לדבר ורעדתי... אבא שלי נבהל וישר ידע... הוא חיבק אותי ולקח אותי לטייל, אבל זה לא השכיח ממני את ההלם והפחד והבלבול, וגם את העצב...
אמא שלי התקשרה אלי וכששמעה מה קרה היא הזדעזעה. ההורים שלי רוצים לעבור דירה כבר המון זמן, ומה שקרה לי בבית הספר ומה שקורה לי שם באופן כללי רק מעצים להם את הרצון...
האם זה אפשרי לעבור בית ספר באמצע השנה אם עוברים דירה לעיר אחרת? ומה לעשות? להנהלה שם לא אכפת ואני פוחדת לחזור לבית ספר... הן עוד מסוגלות להרביץ לי (הבנות שברחו לי, אחת מהן הרביצה לי לא פעם)...
אשמח לעזרה...