אני ילדה חברותית מאוד אבל אני לא מצליחה להתחבר לבנות מהחוג שלי...

שלום לכולם וחג שמח!
כבר המון זמ אני מחזיקה את זה, לא יודעת כיצד להתמודד עם זה....
טוב אז ככה אני אתחיל: אני ילדה מאוד חברותית,מכירים את השם שלי בשכבה,יש לי את החבר'ה שלי,חברות מדהימות,אני גם יודעת מה מושך ומעניין בי (מבחינה חברתית) אני מצחיקה,זורמת,לא מרכלת ומעליבה אנשים (כמובן שרק בסודי סודות עם חברות,עדיין אני הרי בת (: )כשמספרים לי על איזושהי חוויה או בעיה ומבקשים להתייעץ איתי אני לא נרדמת,אני קשובה,מתעניינת וכו'. אני גם יודעת שאני מושכת גם מבחינה אסטתית,מאוד חשוב לי שלא תראו אותי כסנובית ושוויצרית כי אני לא כזאת,רק בשביל לתאר את הסיטואציה.אז כמו שאמרתי אני נחשבית ליפה,בני המין השני הרבה פעמים נמצאים בקרבתי וכו' אז כמו שהבנתם אני לא בודדה,לא תמצאו אותי לבד, זה לא שאני מקיפה את עצמי באנשים צבועים יש לי ידידים וידידות שהרבה פעמים אני מדברת ומסתובבת איתם (בבצפר) החברות הטובות שלי באמת אמיתיות מהגן או מכיתה א'....
אני רוקדת מגיל מאוד קטן בלט ובאמצע כיתה ה' עברתי סטודיו (באותה עיר),הצטרפתי לקבוצת בנות בגיל שלי (9/10/11), הבנות נמצאות ביחד כבר המון שנים עוד מאז הגן ומאוד מגובשות ביניהן, ואפילו נמצאות באותם בתי הספר (לא כולם אבל הרוב). אני רגילה שכשבת חדשה מגיעה כל הבנות באות אליה מארחות לה חברה,מסבירות לה על הבצפר,המורים, מציעות לה את חברתן ועוד... ופה זה פשוט לא קרה רק התלחשו והסתכלו עליי,פה ושם אחרי שני שיעורים שאלו בטון שלא ממש נשמע מתעניין במיוחד :"איך קוראים לך?מאיזה בית ספר את?" אני עניתי בטון רגיל ואפילו חייכתי והרבה פעמים אפילו שאלתי "ואת?". אני פשוט לא יודעת איך להסביר את זה אבל פשוט לא ידעתי איך לדבר איתן ולהתקרב אליהן... אף פעם לא הייתי במצב כזה שבאתי לחוג לבד, בלי חברות. כמובן שהיו פעמים שבאתי למקומות חדשים והייתי עם ילדים שלא הכרתי,אך התחברתי אבל פשוט פה זה לא קרה.ובאמת שהן נראות מאוד חמודות ומצחיקות,אבל הן לא ניסו לפתח איתי שיחה אני עדיין לא מצאתי את עצמי ולא ידעתי מה לעשות ובחיים לא הייתי בסיטואיציה כזאת מביכה. בחוג עצמו הרבה פעמים אנחנו רוקדות בקבוצה עושות תרגיל,או תרגילים אחת אחר השנייה בטור וכל פעם מחדש כל שיעור,אני נתונה תחת הרגשה שכולן בוחנות אותי,מתלחששות (והן באמת מתלחששות),מסתכלות עליי,אם התנועות מדויקות מספיק, הרבה פעמים המבטים שלהן אומרים לי:"וואי מה היא עושה?" , אני לא יודעת להסביר את ההרגשה הזאת במדויק אבל היא מורידה את הביטחון העצמי כל כך שזה פשוט לא יאמן,אני יוצאת משם הרבה פעמים שפופה. כל הביטחון העצמי שלי נעלם, כל החוש הומור,כל הקטע של החברותיות כילו אני לא שווה כלום,אני בוכה כי אני כל כך רוצה להתחבר אליהן הן נראות לי כל כך נחמדות ונעימות.,זה חלק מאוד קטן מההרגשה שלי והמחשובות שלי. סיפרתי הרבה פעמים על זה לאמא והיא ניסתה לעזור אבל לא הצליחה ותמיד היא עוזרת לי ומייעצת ומצליחה, אחת מהעצות היה לגשת ולפתח שיחה. אבל אני כל כך מתביישת, מפחשת שהן יחשבו עליי דברים.. (מהנ שאף פעם לא קרה),פתאום אין לי שום נושא לשיחה,החוג מתקיים פעמיים בשבוע,ואני גם מכיתה ו' רוקדת ג'ז עם אותה קבוצה באותו סטודיו,אז אנחנו ארבע שעוצת בשבוע, 4 שעות שאני לא יודעת איפה לקבור את עצמי, מיואשת ומתאיישת מלפתח קשרים חברתייים. בתחילת שנה ילדה אחת בשם אור פיתחה איתה שיחה,ומאז אנחנו ביחד,אני באמת יכולה להיות עם כל אחד (לא בתור חבר) אפילו פרחות,ערסים,חננות,כי אני מוצאת חן בעיניי כולם ומסתדרת איתם, אבל הילדה האת לא מהסוג הילדים שאני מסתובבת איתם היא לא מצחיקה,אבל היא צוחקת אם מספרים משהו מצחיק,ההורים שלה קפדנייים מאוד,היא לא /שובבה כמוני,מאוד ממושמעת,היא נחמד הוענים להיות איתה אבל....,גרועה בריקוד (לא ברור לי מה היא עושה שם ועוד מאז מהגן) ועוד. כשיש תרגילים בזוגות אני הרבה פעמים רוצה להציע לילדות להיות איתה בתיור בת זוג אבל אני לא רוצה שאור תעלב,כי בלעדיה אני בכלל הייתי מתאבדת,בכל זאת היא משמשת לי כחברה...
מה לעשות??? אני כל כך רוצה חברות (מהחוג) ולא יודעת איךואיך אני מסבירה את זה לאור???
בבקשה תעזרו לי
נ.ב
חשוב שתדעו שיש לי חברים והכל בסדר חוץ מהקטע של החוג... :(