כבר 3 שנים יש לי פחד מוזר להיות בן אדם חריג...

כבר 3 שנים יש לי מין פרנויה מוזרה שאני לא יכולה להיפטר ממנה. סלחו לי אם אני לא משתמשת במושג פרנויה נכון, אבל הכוונה למחשבה פרדנואידית. והיא שאני פשוט מפחדת שמשהו בי חריג, וכולם יודעים את זה סביבי חוץ ממני. אף אחד לא מדבר איתי על זה וכולם מסתירים את זה.
יש תקופות שאני חושבת את זה יותר ויש תקופות שפחות. יש תקופות שאני יכולה לבכות בגלל שאני בטוחה שאני כל כך שונה ומרתיעה (שאני בוכה בגלל זה זה קיצוני ונדיר יותר, קרה רק פעם אחת) ויש תקופות שאני חושבת שאני בסדר גמור והכל נהדר וחושבת לעצמי שאני סתם מעבירה את הזמן במחשבות לא נכונות ומיותרות.
בערך לפני 3 שנים התחלתי להתייחס באופן אובססיבי לעניין של המודעות העצמית, ולא דיברתי על זה עם אף אחד כי נראה לי שזה באמת מוזר. בעקבות המחשבה אם הכל אצלי באמת בסדר, התחלתי לשים לב לעצמי 247. בהרבה שאלות ששאלתי כאן אמרו לי שאני נשמעת מאוד מודעת לעצמי, אבל אני מרגישה שפשוט לא, אני מרגישה שאני חיה בשקר, ושאנשים בטוח רואים אותי אחרת משאני רואה את עצמי.
ומה שאני חושבת שיכול להיות שונה בי זה הדרך התנהגות, הדיבור, הבעות הפנים, אפילו המראה החיצוני. לפעמים נדמה לי שאני "נורמלית" לחלוטין, ושאני לא מושלמת בסך הכל ורק בזה מדובר, ולפעמים שאני חריגה לגמרי, כי יש בי הרבה יותר פגמים מאשר אדם ממוצע (לפי איך שאני רואה את עצמי, ולפי תגובות של הסביבה). כמובן שאני משתדלת לשים לב ולהיות מודעת לאחרים סביבי ולא רק לעצמי, כדי לראות איך הם מגיבים אליי, איך הם מרגישים איתי. ואני לא יודעת אם אני מדמיינת את זה או לא, אבל נדמה לי שלא פעם ולא פעמיים, אפילו הרבה פעמים, אנשים חושבים שאני באמת מוזרה. היו לא מעט סימנים. ואני דווקא חושבת שאני לא מדמיינת.
בנוסף להכל, לפעמים יש לי מחשבות שאני סובלת מכל מיני הפרעות אישיות, ואני קוראת הרבה על כאלה, אבל אין לי באמת שום דבר מזה. מה שמאוד מוזר בי וזאת הפעם הראשונה שאני מוציאה את זה ממני איכשהו- זה שאני רוצה שתהיה לי הפרעה נפשית. ואני לפעמים מחפשת את זה בכוח. אני לא יודעת למה, אבל זה מספק אותי להדביק על עצמי תגיות כאלה. זה דפוק ומטומטם אבל זאת האמת. מצד אחד אני שונאת להרגיש שאני כל כך שונה ומרתיעה, ואני בוכה כל כך הרבה בגלל שאני מרגישה שאני לא משתלבת בשום מקום שאני הולכת אליו, ואני שונאת את עצמי כל כך בעקבות ההרגשה שאני כל כך מיותרת בעולם ואני שונה ואף אחד לא אוהב את זה. מצד שני אני אוהבת את זה שאני לא כמו כולם. אפילו באנשים אחרים אני מעריצה את השוני. אני כל כך מעריכה אנשים שלא מפחדים ללכת נגד הזרם ונגד החברה, ולא מפחדים להיות מי שהם ולהראות את עצמם לעולם. השוני יכול להיות דבר באמת יפה שאני אוהבת. ואני אולי מאוכזבת מזה שלא כולם חושבים ורואים את זה כך גם.
אני יודעת שכל התחושות שאני מרגישה מפעם לפעם והם סימפטומים של הפרעות נפשיות מסוימות, הן לא שקר. אני לא ממציאה אותן. אבל גם אם אני שואלת איך לצאת מזה, באיזשהו מקום אני מקווה לא לצאת מזה. אני לא יודעת למה, אבל אני מקבלת סיפוק מסוים מלהרגיש תחושות כאלה. בין אם זה דיכאון, ניתוק, חרדה (לא התקף חרדה), ריקנות. אני שונאת את זה מאוד אבל אני לא אכחיש יותר לעובדה שזה מספק אותי.
ואולי עצם מה שדיברתי עליו כרגע, ועצם זה שאני כל כך מפחדת מהחריגות הזאת, זה משהו שלא במקום בפני עצמו וזו הפרעה? ואם זה לא, מה אם זה כן אבל פשוט עוד לא מוגדר?
אני יודעת שאני נשמעת מגוחכת, וכמובן שכל מה שכתבתי כאן נשמע מגוחך לחלוטין. אבל אלה דברים שעוברים לי בראש כבר 3 שנים ואף פעם לא יכולתי פשוט לזרוק את זה לפח ולא לחשוב או להרגיש את זה יותר.
לא דיברתי על זה מעולם עם אף אחד. רק זרקתי רמיזות קטנות פה ושם על מה שאני מרגישה, כדי לבדוק איך הבן אדם שאני מדברת איתו יגיב. והם בדרך כלל מגיבים מאוד מוזר, מה שמחזק כל כך את התחושות שלי.
לפעמים אני חושבת לעצמי שאני כל כך רוצה שיהיה בן אדם אנונימי כזה שיגיד לי בדיוק מה לא בסדר בכל משפט שאני אומרת, כל הבעת פנים שאני מוסרת, כל תנועת גוף, פשוט כל דבר שאני עושה. ואני אהיה מודעת לעצמי 100%, ואדע איך בדיוק להשתנות ולתקן את עצמי, ולהתאים את עצמי לאחרים. זו לא מחשבה בריאה, אני יודעת. אבל אני פורקת כאן וזאת הפריקה הכי כנה שהייתה לי עד כה כנראה...
אני לא כל כך יודעת מה לשאול. כמו רוב הפעמים בעצם, שאני שולחת כאן שאלה. לפעמים עולה לי משהו לראש שאני לא מדברת עליו עם אף אחד, ולפעמים זה רגע שאני מרגישה שאני חייבת להוציא הכל החוצה. אז אני פשוט אשמח לשמוע אם יש לכם משהו לייעץלשתףלהגיב. תודה רבה לעונים.