לאחרונה שוב פעם ברגרסיה לפינה הדיכאונית שלי

טוב מאיפה אני מתחיל. יש לי בעיה והיא on and off כבר כמה שנים והיא - דיכאון. ספציפית לאחרונה יש לי רגרסיה כזאת לתקופות ששום דבר לא נגע בי ושוב דבר לא היה חשוב. אז בגדול עלי -- אני בן 23 שנה אחרי צבא. עוד לא עשיתי טיול גדול ואני מקווה שאעשה כי אני מרגיש שאני חייב את החוויה הזאת. כבנאדם אני יכול לומר שיש לי חוש הומור, יש כריזמה ויש כשרון אבל זה תכלס לא משנה כשאני מרגיש שוב פעם את הצורך הזה לזחול כל פעם מחדש לפינה שלי. יכול להיות שיש עוד דברים שמלבים את זה כי עכשיו אני לא ממש עובד ולא מוצא ממש את הנישה שלי (למרות שאני צריך לעבוד הרבה יותר ולחסוך כסף אבל אני לא ממש מוצא עבודה טובה וכשאני מוצא הדברים איכשהו משתבשים להם). ההורים שלי כמובן רוצים לראות אותי מתקדם, לימודים, עבודה, זוגיות וכו' ואני בתוך כל זה מרגיש שאני נדחק עמוק פנימה לתוך עצמי עם איזשהו דיסוננס מחוסר הבנה של הסביבה (ואיכשהו זה גם דוחף אותי יותר חזק לרצות לטייל, להתרחק מהבית ולנסות 'לגלות' את עצמי קצת מה שקורא לי להתעמת כמובן גם עם פחדים אחרים). עכשיו, הייתה תקופה באזור גיל 18 שהייתי ממש בדיכאון שהלך והתגבר תקופה ארוכה שם גם די נמאס לי לחיות ואז לאט לאט גם כל מי שעוד הייתי מנסה לדבר איתו (כשהייתי חלש נקרא לזה) זה תמיד היה משאיר אותי עם הלב שלי פתוח ומדמם והרגשה סתמית (לא שחלילה אנשים ניסו לפגוע בי פשוט זה המצב).
היום בכל אופן הדיאלוג שלי עם הרגשות הדיכאוניים שלי שונה ורחב יותר. אבל אני יודע שהדיכאון הזה תמיד יושב לי בפנים רק שאני לומד לדבר איתו יותר. עדיין אני בטוח ויודע שרוב האנשים שאני פוגש לא רואים ואין סיבה שיראו את הגלים האלה שמתחוללים בתוכי. בקטע זוגי לא יצאתי עם מישהי המון זמן, אבל תכלס מרגיש לי כאילו אין לי עניין אישי יותר מידי עכשיו בלהכיר ומצד שני בדיוק להיפך וכתוצאה מהמורכבות הזאת אני פשוט עומד במקום. ברור שיש לי משיכה מינית ויצרים אבל אני לא ממש כזה שיהיה לו סטוצים עכשיו למשל. אז הדיכאון הזה הוא חלק מהחיים שלי כי אני בנאדם יצירתי, צולל אולי עמוק מידי פנימה לפעמים. לא רואים את זה מבחוץ, אני לא מרבה לשתף הרבה בנושאים האלה (היום אני הרבה יותר פתוח מעבר אבל). בזמנים כאלה היצירתיות שלי והאופטמיות שלי נדחקות לצד ואני נטבל בתוך הביצה הדיכאונית הזו שלי. אז אמנם אני כבר מכיר את הפינה הזאת והיא לא מאיימת וטוטלית כמו בעבר איך אני יכול בכל זאת לנסות להתייצב בלי להיכנס עם עצמי למלחמות מיותרות?

אני בטוח שיש כאלה שהצליחו להתחבר למילים, אולי אפילו יהיו כאלה שיוכלו להאיר את עיני. אני לא רוצה (וגם לא מאמין שזה יעזור, היה לי ניסיון קצר עם זה בעבר) ללכת לטיפול אצל פסיכולוג או משהו כזה עכשיו גם אין לי את הכסף להשקיע בזה (שלא ייצא מצב גם שאני 'נרפא' באורח קסם מהדיכאון ואז נכנס שוב פעם לדיכאון כי לא נשאר לי שקל בחשבון... :)) טוב לפחות ניסיתי לפרוק.