מרגישה שאני נופלת לתוך תאום בקשר ללימודים וזה חונק אותי עד שאני עבר לא יכולה יותר

אני משכתבת את זה כבר כמה פעמים, אין לי מושג איך להציג את זה בצורה שתבינו הכל על המצב שבו אני נמצאת. אני בכיתה ט'. אני אוהבת ללמוד את מה שמוצא חן בעיני,
כשאני אוהבת משהו אני מסוגלת להכל. קשה לי להתרכז, או שאני עצלנית מידי לשם כך. בתור תלמידת כיתה ט' על סף תיכון ציפו, מצפים ויצפו ממני להשתפר. ועוד עובדה: התדרדרתי בלימודים ואני כבר לא שולטת על זה.
אני רוצה לבכות, אבל בכי לא יעזור לי. בכיתי קודם וגם אז ידעתי שזה לא יעזור וצדקתי.
אפילו כשאני מתחרטת על זה שלא למדתי יותר אני לא מצליחה להשתפר. המבחנים נגמרו. המועד ב' במתמטיקה לא שיפר כלום. המבחן באנגלית המשמעותי למדי הפך לנכשל ולמועד ב' בערבית לא הלכתי. התייאשתי מעצמי וכולם התייאשו ממני.
אני מבינה כמה זה חשוב ללמוד, אימא שלי לא מפסיקה להזכיר לי את זה וחושבת שאני לא מבינה. אבל אני אפילו לא מצליחה לדבר כשזה נוגע לציונים שלי. אני מרגישה שסביב הצוואר שלי יש חבל, כמו עכשיו. אני כל כך שונאת את חוסר האונים הדבילי הזה, אני מספיק גדולה להבין שאני צריכה לרסן את עצמי ומהר. כואב לי לראות נכשל ועוד נכשל, ולא משנה אם אני עובדת על זה או לא. אפילו הציונים הטובים לא מנחמים אותי. אני קיבלתי ציון נמוך משציפיתי במקצוע האהוב עלי.
כולם סביבי רודפים אחרי ציונים ואני פשוט לא מסוגלת לעמוד בזה, אני כבר ממש רוצה לברוח מכל זה אבל לא יכולה. קשה לי ולמורים לא אכפת, הם רואים בי ציון.
וכולם אומרים כמה הם קיבלו, ופעם הייתי מתגאה בציונים שלי אבל עכשיו אני יודעת
שאם לא אברח מהכיתה לאחר שאקבל את התעודה אני ארצה לגמור את חיי.
אני לא טיפוס שמסביר את עצמו ברור, ובטח לא הבנתם כלום ממה שאמרתי, ואפילו
אני לא מרגישה הקלה.
אני לא יכולה לסבול את זה שחושבים שאני טיפשה כי אני לא. אני לא בן אדם אידיוט,
אני חכמה יותר מרוב הילדים בכיתה שלי, קוראת ספרים, קוראת רגשות באנשים ויודעת לחבר אחד ועוד אחד. החלום שלי להיות סופרת ואין לזה קשר למתמטיקה,
ערבית.


זה מה שרציתי: איך להשתפר בלימודים כשאני מרגישה שאני נחנקת כל פעם
שאני חושבת על זה. שנה הבאה תיכון, ויהיה לי קשה הרבה יותר ואני מפחדת שאני
אשתגע, ואני רצינית. ולבסוף למה אני כזאת מטומטמת למה אני לא מסוגלת פשוט להיות כמו כל אחד ולהתרכז בספרים הדפוקים ולחרוש כל הלילה כמו כולם. למה אני פריקית בכל דבר ודבר שאני עושה למה אני בן אדם שכולם חושבים שהוא אידיוט.
אימא שלי חושבת שאני חסרת אחריות, מגושמת וסתומה. וזהו.
כאן נשברתי. לא אכפת לי שלא תענו אני במלא לא יודעת כמה ערבבתי בין דברים,
ועוד ניסיתי לכתוב מסודר. והנה דמעות. אני מרגישה שאני עושה צ'אט עם עצמי בשאלה הזאת, אני מרגישה שאני עושה שיימינג לעצמי. ומידי פעם אני רוצה להרביץ לעצמי, לנער את עצמי חזק חזק.

לא יודעת מה תגידו על זה, אולי תקללו אותי כדי שאני אתחיל ללמוד?