רוצה לברוח מהארץ, מה לעשות? ואיך?

היי, הסיפור שלי ארוך אז אודה לכם אם תקדישו זמן לקריאה..
אני עכשיו בן 17 (עוד חודש ושבוע בערך)
המצב שלי עם ההורים ממש רע.. זה התחיל לפני שנה וחצי בערך וזה כול הזמן נהיה רק יותר ויותר רע..
קצת רקע - יש לי תסמונת טורט (ברמה די חלשה אבל עדיין שמים לב) וזה מקשה עלי בבית ספר.. בכיתה ח כול הזמן צחקו עלי עד שהפסקתי ללכת לבית ספר בערך בינואר.. וההורים שלי לא הצליחו להבין אותי והם לקחו אותי בכוח לבית ספר (אבא שלי לקח אותי ופשוט משך אותי לאוטו) ורק סבלתי בבית ספר וצחקו עלי וחיקו אותי כול הזמן.. בסוף בערך בסוף פברואר הם הפסיקו לקחת אותי בכוח וויתרו לי עד לסוף השנה - לסוף ח
ואז ב ט חיפשנו בית ספר אחר ומצאנו בית ספר שהוא חינוך מיוחד שהיה שעה ורבע נסיעה מהבית אז לא היה בכלל חברים והיה קשה להכיר חברים ואני הייתי שם גם עד ינואר או פברואר בערך וזה לא ממש הלך.. (בגלל הסוג שזה חינוך מיוחד) ואז בדצמבר אני התחלתי ללכת לפסיכולוגית (בדצמבר 2015) כי ההורים שלי חשבו שאני סתם רוצה לעצבן אותם שאני לא הולך לבית ספר ולא הבינו שאני סובל שם.. ואז הייתה קבסית (קבס) שבאה הביתה כול כמה זמן ואיימה וכו'.. ואז אחרי חודש בערך אז הם הבינו שאני ממש לא רוצה לחזור לבית ספר אז אני הייתי בכזה מקום של השלמות של חומר של הבית ספר למי שנשר מהבית ספר והיה בסדר.. ואז ב י חזרתי לבית ספר רגיל והיה די טוב והמשכתי ל יא והכול טוב בבית ספר. (אין בגרות אבל אני הכרתי הרבה חברים טובים).
אז בכול מה שקשור לבית ספר ההורים שלי כועסים עלי ומתעצבנים עלי אם אני לא בא אפילו ליום אחד וגם אם לא ניה משהו חשוב ביום הזה.. הם עצבניים עלי בכול מה שקשור לבית ספר..
ובערך מאפריל - מאי 2016 המצב עם ההורים ממש התדרדר ואנחנו כול הזמן רבים ואבא שלי צועק עלי ומקלל אותי ומאיים עלי שאם אני לא אעשה את מה שהוא רוצה אז הוא יהרוס לי את החלומות והוא כבר הרס לי כמה.. רוב הזמן אני בחדר כי אני כבר לא רוצה להיות איתם.. וכי אני כבר לפעמיים מפחד מאבא שלי.. בינואר הפסיכולוגית (זה חלק מ "מרכז" של פסיכולוגים ועזרה למשפחה ו "אשפוז" יום (למי שיש בעיות בבית) וכו'..)) הפסיכולוגית אמרה שכנראה הכי טוב שאני יצא מהבית ל "אשפוז" יום (שחוזרים הביתה ב 4) או "אשפוז" מלא שזה כול השבוע חוץ משישי שבת ואפשר גם שישי שבת אבל אני לא רציתי (לא רציתי את זה בכלל) כי היה לי חשוב להישאר עם החברים ושאני לא אצטרך לנתק קשר איתם.. וביום שאני הייתי צריך ללכת אז בבוקר אבא שלי כבר הכין לי תיק והכול כאילו הוא כבר "מת" שאני יעוף מהבית אבל התעקשתי להישאר ואז נישארתי אחרי ריב ארוך..
ובערך אחרי זה אני הפסקתי ללכת לפסיכולוגית כי הם די "התייאשו" (הם זה הפסיכולוגית ועוד כמה אנשים שקשורים לזה ב "מרפאה" הזאת.. בערך) אז הם "התייאשו" במובן מסויים (ככה זה נראה אבל הם לא אומרים את זה מן הסתם)
עבר הזמן ואני עדיין הייתי ועדיין בחדר רוב הזמן ולא אכלתי (ועדיין לא) ולאץא איתם בארוחות ערב או בכלל כי אני לא רוצה שום קשר איתם.. אבל אני כן אוכל פשוט לא איתם.. ופעם שאבא שלי היה בחול (עבודה) אמא שלי קיבלה איזה שיגעון או משהו שאני לא אוכל ואיימה שהיא תזמין אמבולנס או שאני יסע איתה לבית חולים.. ולא רציתי ורבנו כמה שעות ובאמצע בא חבר של המשפחה ובסוף נסעתי איתו ובבית חולים עשו לי את כול הבדיקות והייתי שם בערך 10 שעות עם ווריד פתוח למקרה שבאמת יש בעיה ובסוף אמרו שהכול מצויין.. סתם עשו לי חוויה נוראית לכול החיים.. והיום הם איימו שהם ייעשו את זה שוב..

אז המצב עם ההורים ממש רע ואני שונא אותם באמת ולא סתם "הוא רק בן 17 כולם שונאים את ההורים שלהם" אני שונא אותם ולא רוצה שום קשר איתם.. הם לא מבינים שאני בנאדם ואני יכול לשנוא אותם הם חושבים שבגלל שהם ההורים שלי אז אני חייב להיות איתם ולאכול איתם ולהיות איתם כול הזמן.. אבל כמו שמותר לא לאהוב את כול האנשים בעולם אז למה אני חייב לאהוב את ההורים שלי ולהיות איתם? אני פשוט שונא אותם ולא רוצה שום קשר למשפחה שלי.. הם גרמו לי ליותר מידי סבל.. למה אני צריך כול יום לבכות ולרעוד בחדר מחרדות מאבא שלי? וגם אם הוא שומע שאני בוכה אז הוא מתחיל לצרוח עלי שאני סתם מרחם על עצמי..

אז..
אני חושב על זה הרבה זמן.. (קצת יותר משנה) ואני רוצה לברוח מהארץ.. לאירופה.. (אנחנו עכשיו ב "תהליך" של הוצאת אזרחות ודרכון גרמני וכבר שילמנו וזה אמור להיות עוד כמה חודשים ושזה נראלי די יעזור שם מן הסתם) וגם האנגלית שלי ממש טובה ואני יודע גם גרמנית די טוב (מספיק טוב ליום יום ובשביל להתסדר שם בלי בעיה)
אני יודע שמתי שאני אוכל אני אלך לאירופה כמה שיותר מהר ואני רוצה לעשות את זה כמה שיותר מהר.. אפילו אם זה "לברוח מהארץ".. פשוט כול דקה בכול יום בכול היום אני חושב על איך אני יוצא מהמדינה.. רק לברוח מפה.. וברור לי שאירופה זה לא הכול "וורוד" אבל אני מעדיף אפילו לעבוד בלנקות רחובות ושירותים שם מאשר לעבוד פה בהייטק (שזה מה שלמדתי ברמה מקצועית ב 3-4 שנים האחרונות ויש תעודה בינלאומית) או לא יודע במה.. אבל מעדיף להיות שם בכול מצב.. אני לא רוצה שום קשר למשפחה שלי וגם לא ממש רוצה להישאר פה בישראל שכול הממשלה מושחטת והמדינה סתם יקרה ומתדרדרת כול הזמן.. אני רק רוצה לעבור לאירופה בכול מצב..

אני מתלבט אם לעזוב כמה שיותר מוקדם ובשנייה שאפשר (שזה מה שאני הכי רוצה וצריך) ואז זה גם "עריק" מהצבא או לא יודע בדיוק איך קוראים לזה אבל אני בכול מקרה בחול אז לא נראלי שאפשר ממש "למצוא" אותי וגם אני לא מתכנן לחזור (ואז שייעצרו אותי בחזרה לארץ) או לחכות ולעזוב יישר אחרי הצבא (ואני פחות רוצה את זה כי אני רוצה לעזוב כמה שיותר מהר) או לעזוב אחרי הצבא או אולי אפילו אחרי זה - קצת לעבוד פה או ללמוד ואז לעזוב (ושוב ואני פחות רוצה את זה כי אני רוצה לעזוב כמה שיותר מהר) ולהישאר פה זאת לא ממש אפשרות..

מה אפשר לעשות? ואיך?