היי כולם,
אז בקרוב אחגוג יום הולדת 20 ויש דבר שמטריד אותי כבר חצי שנה.
אני כבר לא ילדה קטנה. כמובן שזה יחסי אבל הבנתי שבגיל הזה אני חייבת את התשובה.
מאז גיל 13 התחלתי להתאפר באופן קבוע וככל שהשנים עברו התחלתי להעמיק יותר בעניין. למעשה, אני אוהבת איפור ואפילו מאוד. אני נהנית להתאפר ולאפר אנשים אך הבנתי שאני מסתתרת מאחורי האיפור. ככל שהתקדמתי ונחשפתי לעולם האיפור ומה שקיים התחלתי לבנות לעצמי את הפנים מחדש בכל בוקר.
בכל בוקר אני מתעוררת הרבה לפני כולם, בשביל שאני אוכלת לצאת לרחוב, לצאת להראות את פניי בבסיס ובכל מקום, אפילו משפחה.
אין לי את האומץ לזרוק אפילו את הזבל ללא איפור, והכוונה למסכה שלמה (פנים, גבות, עיניים ופיסול).
אהבתי את זה, אהבתי את זה מאוד, ועדיין אני אוהבת. אבל לפעמים יש ימים בבקרים שאני קמה בבוקר ומתאפרת ופשוט רוצה לבכות מרוב שאני נגעלת מעצמי. מרוב כמות האיפור שאני שמה. הרי אני לא שמה אותו כדי להבליט משהו בפנים, אני שמה כי אני מתביישת ורוצה לשנות את עצמי. אני גם ככה מרגישה מכוערת ולא שייכת לאף מקום אליו אני הולכת. זה קריטי, אסור לי היה לי להגיע למקום הזה אבל זה הגיע. ניסיתי להוריד טיפה או לנסות להעדין כביכול את הגוונים שאולי יראה טבעי יותר
אבל לקח לי הרבה מאוד זמן להתרגל והביטחון שלי צנח.
אומרים לי שאין הבדל בפניי בין עם איפור או בלי אבל זה ההרגשה העצמית, האישית והנפשית אותה אני חווה בכל יום.
אני כל כך מתוסכלת.
מצד אחד אני לא יכולה בלי איפור
מצד שני לפעמים אני שונאת את עצמי כל כך
לפעמים אני מסתכלת במראה אחרי שאני מורידה איפור ואני אומרת לעצמי כמה שאני יפה ואף אחד לא מבין, והלוואי שאני ארגיש בנוח לצאת כך.
לפעמים היופי הטבעי והנקי הוא הכי טוב, אבל... משהו מקשה עלי
וזה מקשה עלי בכל יום למשל בבסיס שאני קמה יותר מוקדם כדי להתארגן
וזה בתכלס מאט לי כביכול את החיים בהם אני יכולה להספיק בזמן הזה משהו אחר.
לוקח לי להתאפר בערך שעה.
איך אני משנה את זה?
אני יודעת שזה לא טוב הרי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות