כן, אפרט
כותרת מוזרה...
בכל אופן אני בת 17 וכל חיי חוויתי אין ספור דחיות (אני יודעת שאני קטנה וזה בסדר וכל מה שתגידו...) ואף פעם לא רצו אותי חזרה, והלוואי שזה היה מסתכם ב10 פעמים כואבות, אבל זה היה הרבה יותר מזה בצורות נחמדות ונחמדות הרבה פחות.
בכל אופן, אחרי כל הדחיות במקום להרגיש נחותה כמו כל נערה בגילי, הלכתי על הפוך באופן מוזר- כל בן אדם שאני מדברת איתו מרגיש לי ישר כאילו יש מצב הוא דלוק עליי ואני מוצאת חן בעיניו.
העניין הוא שאני רחוקה מאידיאל היופי (עודף משקל קליני לא קטן).
על הנייר אני מודעת לחסרונות שלי שמונעים ממני אהבה הדדית, (אני יודעת שאני בת 17 וכל מה שאתם חושבים..) ולאור מה שעברתי אני מאמינה שאני בן אדם בוגר לגילי וכן מגיע לי לחוות אהבה אמיתית.
לא הזוגיות היא זו שאני מחפשת- אלא אישור על כך שמישהו כן יכול להתאהב בי.
אישור (אפילו אם לא ארצה את הצד השני והוא לא יהיה לטעמי) שכן יש בי משהו שמישהו יכול לאהוב.
עכשיו לעניין השאלה- איך אפשר להתנתק מההרגל להיות אופטימית בכל הנוגע לגברים?
יש לי ציפיות לא ממשיות לגבי גברים שאני מדברת איתם שגורמים לי להתאכזב כשאני מגלה שהם לא בעניין שלי.
אם גבר שאני מכירה חצי יום יחייך אליי ויגיד שלום אני כבר אוטומטית אפרש את זה בכאילו הוא מעוניין בי. ואם אני אדלק על מישהו חתיך אני ארגיש שיש לי המון סיכויים ואז כשהוא ידחה אותי אני אתאכזב פי מיליון. וזה לא שזה הדרמות בחיים שלי, כן? במודע זה כלום בשבילי, אבל איך-שהוא זה מצליח לפגוע בי באיזו נקודה שאני מקשרת ישר לטראומה ואכזבה. אשמח לעזרה!!! :)
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025