פאניקה, דיכאון, מחשבות מות.מה התשובות לשאלה "בשביל מה את חיה"?

היי,
אני די פוחדת לכתוב פה שאלה אפילו מאנונמית, פוחדת שתצחקו או יקבל תגובה שתעליב אותי, אבל הבנתי שזה בערך המקום היחיד שאני יוכל להיות הכי עצמי בתור אנונימית (אבל באמת רק את האמת אני רוצה לשמוע).
ולפני שאני מתחילה אני רוצה להגיד תודה רבה לכל מי שעונה לי ובכלל נכנס לשאלה. אני מנסה לעשות את זה כמה שיותר קצר וברור למורות שזה די מסובך לי (ובגלל זה אולי זה יהיה די מבולגן, אבל מקווה שתבניו)
אוקי אז אומרים לי כשהייתי קטנה לא הייתי ילדה ביישנית אבל הזמן עבר ודברים קרו ועכשיו אפשר להגיד שאני די מרגישה חרדות לדוגמא:
אני לא מעיזה כל כך לעצור מישהו ברחוב בשביל נגיד לשאול איך מגעים או מה איפה נמצא ודברים כאלה , במיוחד מבנים. באמצע שיעור לענות לתשובה אם אני יודעת אותה או אפילו יש רגעים שלפתוח את דלת הכיתה אני לא מסוגלת (כשאני מאחרת לא בגלל שנרשמו לי איחור, אולי כי ממש לא מרגיש לי נעים שהמבטעים עלי אפילו לכמה שניות או כבר לא יודעת).
וכל מיני כאלה...
ובקשר לדיכאון אני כבר שנים מרגישה ריקנות, כאב בפנים, חשק רק לבכות ולמות וכאלה... אבל בוא ננסה לסדר ממה יכול לבוא כל החרדות והדיכאון.


מהיסודי התחילו לצחוק עלי בגלל המבטא החזק שיש לי וגם לפעמים הרגשתי שהמראה שלי גם השפיע הרבה (בוא נגיד שבגילי 10 לא הייתי עסוקה בטיפוח ויופי וכאלה, כן אהבתי מאוד בגדים ורציתי ללבוש את זה ואת זה אבל לא היה לי את הביטחון גם אחרי כמה שנים אותו דבר עם איפור, אבל אותו סיבה למה לא).

בנים שלא רוצים אותי ברגע שהם מגלים שאני בתולה (הבנתי שזה במיוחד הגיל שבנים אוהבים את מה שהם מרגשים ביד), אבל הרגשתי קטנה בשביל לעשות את הדברים האלה ובכלל ככה לעשות את זה בתור הפעם הראשונה מתי שבערך חודשיים אנחנו מכירים לא מתאים לי . היה גם אחד שאפשר להגיד שבמשך שנתיים שיחק איתי (מתחיל איתי רוצה לצאת איתי אחר כך "אני אוהב אותך, אנחנו פשוט לא מתאימים ולחברים שלו אומר "היא בתולה בגלל זה" ואז עוד פעם אותו סיפור) ואני יודעת שזה רק אשמתי ואני כל כך כועסת ושונאת את עצמי שככה תמיד סלחתי ובבקשה אל תשפטו אותי על זה אני למדתי מזה. פשוט הוא היה ילד בכיתה (אנחנו גם כיתה מאוד קטנה של 10 ילדים) ככה שלנתק ככה קשר היה ממש קשה למרות שאני טוב מאוד יודעת שזה לא סיבה לכמה דפוקה הייתי (גם אז כבר הרגשתי עצב ממש מכל מיני דברים ושאין לי אף אחד אז כשהוא שיחק אותה תמיד נפלתי לשקרים שלו ושאולי סוף סוף מישהו אוהב אותי ואני חשובה למישהו בעולם)
ומדברים כאלה ירד לי הביטחון ומצב הרוח . ובגלל זה שאף אחד לא באמת אהב אותי ככה זה מאוד מוריד לי את הביטחון גם בקטע שיהיה לי קשר רציני .
( ולפני שנה וקצת יותר הגיע רגע אצלי שאמרתי סוף סוף את מה שהייתי צריכה ששלום ולא להתראות לכל האנשים שלא ראוים לי ובטח שהוא היה בניהם. סוג של הייתי צריכה ביטחון,אומץ בשביל לעשות את השלב הזה. כשאני יכולה לעשות בחירה סביב איזה אנשים להיות אני רק סביב אנשים שאני באמת מרגישה שאוהבים ( סביב משפחה , וכמה חברות למרות שגם ככה אני מרגישה בי איזשהו ריקנות), אבל נגיד בבית ספר המקום שאני ממש לא מרגישה בו טוב זה לא תמיד מתאפשר לי.

יצא הרבה מאוד פעמים שמורים שאלו אותי אם אני עצובה ומה המצב איתי כי אני נראת כל כך עצובה אבל פשוט חייכתי ואמרתי "הכל בסדר אני פשוט עייפה" ורציתי שידעו הייתי מתה לזה שיעזרו לי אבל משהו ממש עצר אותי.

ובדיוק לפני שנה וחודש פתאום בא יום בוא הרגשתי שאני הולכת לקבל התקף לב ופשוט להיחנק והכל והסתבר שזה היה התקף חרדה (יודעים על זה כי היו איתי אם לא היו איתי אני לא בטוחה שהייתי מספרת למישהו) וככה לאט לאט היה לי כוחות לספר לאמא מה עובר עלי כל השנים (היא חברה הכי טובה שלי אבל משהו עצר אותי אפילו מלספר לה כל מה שרק קורה איתי) .
שנים סיפרתי לעצמי שאני לא בדיכאון וזה בטח רק עצב כי ידעתי שאסור להגיד את זה לעצמך אבל כשהתחלתי ללכת לפסיכולוג בגלל ההתקפי פאניקה היינו ביחד מה המצב. עד עכשיו היה רק כמה פגישות ואפשר להרגיש שאני כן מרגישה שינו לפעמים אבל לפעמים אני פשוט נופלת וחוזרת לאותו מקום (בכי כל יום, הרגשה שאני רק רוצה למות וכאלה)
בזמן האחרון התחלתי לעשות רשימה של מטרות ודברים שאני רוצה להשיג בחיים שאשמחו אותי ויהיו התשובה לשאלה "בשביל מה את חיה"

ואני פה בעצם בשביל לדבר, עצות איך לנצח את הדיכאון כי אני ממש לא רוצה את זה איתי בחיים, איך להשיג ביטחון, דרכים איך להכיר אנשים וכאלה?
תודה רבה רבה וסליחה שזה מבולגן פשוט כל כך קשה לי להסביר ובכלל לספר על זה.