מוחרמת, לבד בהפסקות, מציקים לי ומתסכלים אותי כל יום, מרגישה לבד תמיד. מה לעשות?

שלום אסק פיפל אתן לעצמי שם בדוי- לירון. אני בת 13.
מאז שהייתי בגן אני מעולם לא הייתי מקובלת. גם אף פעם לא ניסיתי להיות מסמר הערב זה ממש לא משך אותי. אבל רציתי להיות ילדה שאוהבים אותה. להיות מקובל בעיני זה להיות הרבה צבוע, לדרוך על ילדים אחרים בשביל להיות ברמה הכי גבוהה ואני לא מסוגלת לזה, זה כל כך מגעיל. הורי התגרשו שהייתי בת חמש ועברתי עם אימי ואחי לביתו של סבא שלי. הכל היה סבבה, עברתי לבית ספר אחר עם ילדים שלא הכרתי. (עברנו ישר לקראת כיתה א' כלומר התחלתי בו מכיתה א'). אני לא זוכרת אותה ממש אבל הכל התחיל בכיתה ד'. בכיתה ד' כל הלחץ החברתי והזרם העצום הזה התחיל. היו בגדים
מסויימים שכולם לבשו, אותו סוג של תיק, אותו סימן בחולצה אפילו הצורה של החולצה, אותם משחקים שכולם שיחקו, אותו אוכל ואותה אריזה, אותה צמה או קוקו או כל תסרוקת, אותו סגנון דיבור ואני חושבת שזה מספיק מובן, שהתחילו כל כך הרבה חוקים חברתיים. אני לא הלכתי לפה זה, כי לא שמתי לב לזה אבל אני מתארת לעצמי שאם הייתי שמה לב לזה, הייתי הולכת לפי זה. הייתי הולכת עם מכנס וחולצה לא קשורים וקוקו נמוך ולא מחמיא. היו מקניטים אותי, היו שופטים אותי לפי המראה שלי. בעצם בכיתה ד' התחיל המדד החברתי שלי להיקלט. הייתי לא מקובלת ועם הזמן זה רק החמיר. ניסיתי לומר להורים שלי שאין לי חברים כבר אבל הם חשבו שאני מגזימה.

בכיתה ה' הצטרף ילד חדש לכיתה, מצאנו מלא במשותף והיינו נגד כל המקובלים. היה לי אופי של מנהיגה, אני לא כבשה בעדר, אני לא מסוגלת להיות כבשה בעדר. ילדים ראו בזה חוזק, אף אחד לדעתי בתוך תוכו, לא באמת אוהב להיות כבשה בעדר גם עם הוא משדר אחרת. והיו איתנו עוד ילדים והיינו אנחנו מול כל המקובלים. אני ואותו ילד
היינו חברים אבל אז.. נפרדתי ממנו כי הוא סיפר להרבה מקובלים על כל השיחות שהיו
לנו בווצאפ. הרגשתי שהוא מנסה לרצות אותם. כיתה ו' התחיל חרם עלי. היה חרם, לא
היו מדברים איתי ולא היו מחמיאים וצוחקים ועוברים לידי. היו תמיד מקטינים אותי על כל דבר שאני אומרת. הדבר היחיד שהם עשו היה לבקש ממני. חיכיתי כל כך הרבה לכיתה ז' שנעבור לחטיבה והבית ספר שלידנו יתערבב איתנו (היינו שני בתי ספר יסודיים ובכיתה ז' עוברים לחטיבה אז שני בתי הספר מתערבבים). הגיע כיתה ז'
וזה היה ממש לא מה שציפיתי, החרם היה פי שתיים, היו עלי שמועות בחופש הגדול והייתי נחשבת לילדה מאוד לא מקובלת.

לא רק כל החרם הגדול הזה, גם בבית היו לי ריבים עם אמא שלי על עניינים כספיים עם אבא שלי. לא היה לי לאן לברוח מלבד מוסיקה. הכרתי מלא סגנונות והתאהבתי בזה, אבל זה לא ממש עזר. הייתי שומעת את טופאק, ומוסיקה שחורה. זה היה עוזר לי קצת. היו מקניטים אותי בבית ספר, אחריו ולפני. היו שולחים לי הודעות מגעילות ואיומים, היו מסירים אותי מקבוצות, היו צורחים לי באוזן, היו מתסכלים אותי באמצע השיעור, היו מושחים לי בשיער עם ספינרים. פחדתי לספר להורים שלי על זה, אבל שמרתי על ההודעות שהילדים שלחו לי, לא כולם אבל חלק כמו זה לדוגמא:

"כושית עם שיער לבן תשתקי"
"אני ידקור אותך, אני יהרוג אותך"
"גם אם תמותי, לאף אחד זה לא יהיה אכפת"
"פין שחור מקפץ תהיה בשקט"
"ילדה מוזרה אחת"
"חופרת מסכנה"
"ימוזרה שמחפשת חברות"
"אף אחד לא אוהב אותך"
"אף אחד לא רוצה להיות חבר שלך, תביני"
"מה תעשי לי? כלום"
עוד מלא: דפוקה, מטומטמת, מפגרת, מכוערת, שמנה.

הייתי בוכה, הייתי בוכה הרבה אבל לא מול כולם, הייתי בוכה בלילה. הייתי בדיכאון,
הייתי משחקת עם חבר דימיוני שתמיד היה אומר לי שאני טובה והיה עוזר לי. זה מצחיק כי מה שהחבר הדימיוני היה אומר לי היה נשלף מהמוח שלי. הביטחון שלי היה
בריצפה. בסוף השנה 12 ליוני, וואי אני כותבת לכם ועולות לי דמעות, שלחתי הודעה
לאמא שלי עם כל הטוקבקים האלה שהם שלחו לי, בתוך שניה היא כבר הייתה בחדר שלי ושאלה אותי- מי שלח, מתי שלח, איפה שלח, הבנתם. ששלחתי את זה לאבא שלי,
הוא התקשר אלי ואפילו צעק כי הוא כעס, לא עלי כמובן, על הילדים. הלכתי לקולנוע
באותו יום עם חברות, הוא בא לאסוף אותי אחרי והייתי מבויישת לעמוד מולו. חשבתי כל הזמן שאני הייתי לא טובה, הם שטפו לי את המוח כל הילדים האלה. רציתי לעבור בית ספר, התחננתי לעבור בית ספר אבל זה לא עבד. אבא אמר לי להיות חזקה, ולא לרצות אף אחד, להיות מי שאני, גם אם קשה לפעמים. זה נגמר עם משטרה, לא ידעתי שהמצב כל כך חמור.

עכשיו אני בכיתה ח' ולא הרבה השתנה. ילדים לא מדברים איתי ואני "חוגגת" ארבע שנים של חרם. אבל יש לי דרך לחלומות שלי. החלום שלי הוא להיות דייג'י מוכרת בעולם ואמא ואבא לצידי. וזה קשה שהרבה אומרים לי שאני לא יכולה וזה ממש קשה לפנות אותם מהדרך שלי. אמא אומרת שאם אני הולכת בדרך שלי ולא נכנעת ומאמינה בכל כולי, שאני מצליחה אני אצליח. פחות הבנתי מה היא מנסה לומר לי, אני חושבת שאבין.

תודה לכולכם שקראתם את זה, אני אשמח לתגובות מכם כי אני הרבה לבד, מוזר לי שההורים שלי הם החברים הכי טובים שלי. אפשר חיבוק?