משקרת להורים שלי בלי סוף, איך להפסיק עם זה?

אני משקרת להורים שלי כל הזמן (ממש כל יום) ויש לי אמא היסטרית ברמות מפחידות (היא ממש פרנואידית) ואני לא מגזימה... אני יודעת מה זה הורים... וכשהיא מתעצבנת עליי בזמן האחרון היא גם מתחילה לבכות לי ולהגיד לי שנמאס לה (משהו שלא קרה אף פעם לפני, היא תמיד ניסתה להיראות הדמות החזקה) ואני מבינה אותה, היא עושה בשבילי כל כך הרבה ועושה בשבילי הכל כדי שיהיה לי כמה שיותר קל ואני בכל זאת משקרת לה... יכול להיות שאני בת ממש נוראית שאני גורמת לה לבכות אבל זה ממש גורם לי להרגיש רע לראות אותה ככה, אני ברצינות דואגת לה.
עד היום כל פעם ששיקרתי לה הרגשתי מזה רע, ידעתי שאני עושה משהו מאוד לא בסדר אבל אני יותר מידי פחדתי מהתגובות שלה והרגשתי שאם אני משקרת לה לפחות זה רק אני מרגישה רע ולפחות היא נשארת רגועה.
כל פעם שספרתי לה את האמת היא תמיד הייתה מאוכזת והיה לה משהו להגיד וברוב הפעמים אני ממש התעצבנה והיא מפחידה אותי ממש שלא לדבר על מלחיצה.
לפעמים אני צריכה לקחת כדורים טבעיים כדי להירגע בגלל כאבי בטן מלחץ וחוסר שינה... (במיוחד לפני מבחנים וכו')
**רק חשוב לי לציין שאני לא שותה אלכוהול או לוקחת סמים או מעשנת ואני גם לא מסתובבת עם בנים בכלל (לא שזה רע, הלוואי שהיה לי חבר) אני לא משקרת על דברים כאלה**
אני משקרת לה בדרך כלל על דברים די קטנים כמו אם עשיתי שיעורי בית או אם למדתי לבגרות/מבחן או כמה זמן למדתי...
כשהייתי קטנה הייתי משקרת לה גם די הרבה אבל כל פעם שזה קרה אני הייתי בוכה בטירוף והיה לי מאוד קשה עם זה, בכללי אף פעם לא הרגשתי שאני ממש יכולה להיפתח אל אנשים או לדבר איתם על הכל... מה שהפך את זה לעוד יותר קשה.
הסיבה שאני לא ממש יכולה לדבר עם אנשים זה בגלל (אני לא רוצה להישמע אגויסטית ואני מצטערת מראש) הרבה מאוד אנשים מכירים אותי בגלל משהו שאני מתעסקת בו ואני מפחדת שאם אני אדבר על זה עם מישהו, מחר כולם ידעו על זה... ובעיקרון יש לי אחות שעד עכשיו אני תמיד דיברתי איתה אבל לא יכולתי לדבר איתה על הדברים האלה כי פחדתי שהיא תספר לאמא שלי את האמת... לפעמים בזמן שאנחנו רבות נפלטים דברים בכל מקרה היא עברה לגור בחול לפני שבועיים אז אני עדיין מעכלת..
אני די בן אדם שביחס לכל המשפחה בשנים האחרונות הופעל עליי לחץ נורא, כל הזמן ניסיתי לגרום לכל בן אדם אני פוגשת לקבל ממני רושם טוב (בגלל כל מיני סיבות חשובות) ואף פעם לא ממש יכולתי להשתחרר ולהיות אני... וגם הלחץ הענק של הלימודים בגלל כל כך הרבה בגרויות השנה (אני מרחיבה בהרבה מקצועות ואני עושה 5 יחידות באנגלית ומתמטיקה) אז אני משקיעה את רוב היום בלימודים וההורים שלי לא נותנים לי להוריד עומס (יש לי הורים רוסים מאוד מאוד קשוחים).
אני מרגישה כל הזמן כאילו כל העולם ואשתו סומך עליי שאני יצליח בחיים וההורים שלי כל הזמן מתגאים בי מול אנשים (שגם ככה גורם לי להרגיש מובכת והסברתי להם שזה לא לעניין ויפסיקו) למרות שברגע שהם נכנסים הביתה הם עושים לי טרור ואפילו הסבים והסבתות שלי לא מפסיקים לדבר עליי עם אנשים וזה לא מפסיק!!! לפעמים אני ממש משתגעת מכמה שהם סומכים עליי, זה ממש קשה לי ללמוד כל כך הרבה ולהשקיע כל כך הרבה.
במיוחד שגם בשנים האחרונות כמה פרופסורים מחול התחילו לשים עליי עין, מה שכמובן עושה אותי בעננים(: וווווומלחיץ אותי גם....
שלא תבינו אותי לא נכון.. אני עושה את זה כי אני אוהבת את זה, אבל אני בן אדם, ולא כל יום יש לי מוטיבציה לחזור מבית ספר וישר לשבת לעשות שיעורי בית וללמוד על פיזיקה ואסטרונומיה והיסטוריה ומה לא.... גם אני צריכה להקריב כל כך הרבה, למשל כמו זמן להיפגש עם חברים, הפעם האחרונה שנפגשתי עם משהו היה לפני הקיץ ואני גם ממש רוצה חבר אבל לצערי זה לא בין הדברים שבאים לי בקלות ואין לי זמן להשקיע בזה....
עד היום הבן אדם שהייתי מדברת איתו הרבה ומספרת לו הכל זה היה אמא שלי כי פעם היא הייתה באמת עוזרת לי לפתור דברים והייתה מעודדת אותי ונותנת לי מוטיבציה להמשיך לעשות את מה שאני עושה אבל בזמן האחרון היא כל הזמן כועסת והיא עושה את זה בכוונה כדי שאני אהיה יותר חזקה אבל עכשיו אין לי יותר עם מי לדבר ולסמוך עליו.
בכללי אני לא חושבת שאני מסוגלת לספר להם משהו ממה שכתבתי...
אני מצטערת מראש שזה כל כך מבולגן, אם אתם מבינים על מה אני מדברת אשמח לעצות ובבקשה תהיו איתי כנים, מה אני צריכה לעשות עם זה? איך להתמודד עם זה?
וואו אני כבר מרגישה יותר טוב.... חחח