ידיד שלי סובל מדיכאון עד שאני כבר לא יכולה לסבול את זה, אני אנוכית?

בואו נתחיל בעובדה שלהיות הומוסקסואל בתיכון זה קשה, ואני באמת מבינה למה קשה לו כי במקרה וגם אני משתייכת לקהילה (רק שאני יכולה גם בנים וגם בנות ככה שקל לי יותר) הוא שונא את המראה שלו, מעדיף להקשיב להערות רעות על עצמו שנאמרות בצחוק ופעם בשנה מאשר למחמאות שאומרים לו. הוא גר בשכונה די עשירה, יש לו כל מה שהוא צריך ואימא שלו יודעת על זה שהוא גיי ותומכת בו. אבל בכל זאת הבן אדם סובל מדיכאון, את כל זה אני יכולה בערך לקבל. אבל כאן מגיע הקטע שאני לא יכולה לסבול: גם לי יש דיכאון. אני יכולה להסתדר עם הדיכאון שלי, פחות או יותר (צורחת את הנשמה, בוכה, מנסה בכוח לא למות) אני נתתי לו לדעת על זה מספיק, אבל אני לא נותנת לו פרטים כי אני לא רוצה שיהיה לו גרוע יותר. אבל פשוט ההבדלים ברמת החיים שלו גורמים לי לסבול כל פעם שהוא אומר שהבית היפה שלו, עם האם הנחמדה ואחיו כשאני גרה בדירה שכורה בבניין ישן וכל הדירה זוועתית והכל מתקלקל כל הזמן. בסדר, גם את זה אני יכולה לסבול. עכשיו נגיע לחלק הבא. אני יודעת שאנשים לא שולטים בדיכאון, כי במקרה הוא חוזר לי מאז כיתה ו' (יותר שלוש שנים מאז הפעם הראשונה). אבל מעולם לא תיעבו אותו והוא לא יכול להתמודד עם זה שידידה שלו שהייתה טובה אבל לא הידידה הכי טובה מנסה להתרחק ממנו ומעוד ילד אחד. הוא חושב שכולם מתרחקים ממנו כשזה לא נכון, פה אני כבר משתגעת מכיוון שהוא עצמו לא מנסה לעשות כלום כדי לשמור על האנשים אבל עדיין לא אכפת לי ואני יכולה להמשיך ולעודד אותו. אבל החלק הכי גרוע בכל העניין כולו: הוא.לא.מקשיב.לי. והוא לא מנסה אפילו לצאת מהדיכאון. סוגי הדיכאון שלנו כל כך שונים, אנחנו אנשים כל כך שונים באופי שזה מפתיע. אבל אני לא יכולה להקשיב יותר לזה, לכל זה שהוא שונא את עצמו, שהחיים שלו בזבל, לזה שהוא לא מקשיב לי למרות שאני נותנת עצות טובות בנושא (כבר עזרתי לכמה אנשים לפניו) אני יכולה לרשום פה עוד כמה דברים שמפריעים לו אבל מצאתי אותם פחות משפיעים, אבל כמובן שזה כן משפיע. גאד דאמט כל דבר משפיע. זה המקרה אחד החמורים שפגשתי בהם. אני שונאת את עצמי על זה שאני מתחילה לא לסבול אותו אבל זאת הסיטואציה. כשכואב לי אני מתמודדת עם זה עם עצמי כדי לא לפגוע באחרים, אבל מה שהוא עושה גורם לי לרצות לטלטל אותו שיקשיב לי לפחות. לא אכפת לי שהוא מתלונן על החיים שלו ועל הבית היפה שלו ועל עצמו, לא אכפת שלי אין את כל זה ולא אכפת לי שהוא מתעלם מזה שמצבי מתדרדר אף על פי שראיתי שהוא ראה ובחר להתעלם. כן זה קצת מעצבן אותי, אבל אני טיפוס עצבני ולחוץ בכללי אז זה לא מפתיע. אבל זה שהוא לא מקשיב לי משגע אותי יותר מכל דבר אחר, כי עזרתי למלא אנשים חוץ ממנו והוא יוכל להתאושש לפחות קצת (בטוח זה לא יחמיר יותר מזה) ואולי אפילו יותר. אני רוצה לעזור לו, בהתחלה (עד לפני כמה ימים) רציתי לעזור לו רק כי הוא חבר טוב שלי. עכשיו זה לא רק בגלל זה, עכשיו כי אני כבר לא מסוגלת לסבול את המבט שלו בוהה באוויר ומסרב להגיב למה שאני אומרת, למה שכל האנשים שאכפת להם ממנו (מעל לעשר אנשים יש לציין) אומרים. אתם בטח תשנאו אותי אחרי כל זה, אבל שונאים אותי כל כך הרבה אנשים וגם אין לי כוח לשכתב את זה כדי להיראות יותר נחמדה. אבל בבקשה תעזרו, מה לעשות בנוגע אליו? אני יכולה לדבר עם המחנכת ועם היועצת. הבעיה שאם הוא יגלה על זה הוא יספר להן גם עלי ואם הן ישמעו עלי לא יודעת מה יקרה