הם שני פסיכופטים, מרגישה שהם הרסו אותי, איך לשרוד עד שאצא מהבית?

נולדתי למשפחה שלא מתאימה לי. אמא שלי נשרטה מהחיים אז אני לא מאשימה אותה ופשוט נושכת שפתיים כשהיא חוטפת קריזות. בעלה חתיכת אידיוט שאני לא יכולה לסבול ומאז שהוא בא (לפני איזה 8 שנים) החיים שלי פשוט היו במגמת ירידה וכל שנה איתו נהייתי ילדה יותר עצובה וסגורה. הוא מאיים ואני מפחדת ממנו ושונאת את הנוכחות שלו ברמה כזאת, שאם מבטלים שיעור בבית ספר וכולם שמחים, אז אני עצובה כי כשאני אחזור הביתה הוא יהיה שם. אז אני מעדיפה ללכת מתי שאני יכולה לסבתא שלי, או לספרייה או לכל מקום אחר. כדי לא לראות אותו וגם לא את הבת הדפוקה שלו שהיא כמוהו וגם אותה אני לא סובלת. הם פשוט הרסו אותי. שני פסיכופתים ברמה קשה. אני לא מדברת איתם ורק מחכה ליום שבו אני אעזוב את הבית.

אז זה בקצרה מה שאני לא יכולה לשנות בחיים שלי. שרדתי 8 שנים של סבל עד כה ואני אשרוד עוד שנתיים עד שאתגייס לצבא ולא אראה אותם יותר.

לחיי החברתיים- שלא קיימים.
אני פחות או יותר רוח רפאים. אני יכולה לשבת בשיעור והמורה יכתוב לי חיסור. אני יכולה לשבת לפני מישהו כל היום ואז בסוף היום הוא ישאל אותי "מה זה מתי באת?"
אף מורה לא דיבר איתי כל השנה חוץ ממורה אחת שיזמה איתי שיחה כי אני שקטה.
יש לי חברה אחת שהיא מכיתה אחרת אבל לרוב היא מעדיפה להיות בהפסקות עם חברה אחרת ככה שאני לבד. ואני פשוט שומעת מוזיקה באוזניות לבד.
וזהו, אני לא יוצאת מהבית לשום מקום חוץ מלבית ספר כי אין לי לאן. זה כל יום פשוט בית-בית ספר-בית. וככה זה כל השנים. בחופשים בכלל לא הייתי יוצאת מהבית ואז כמה ימים לפני בית ספר הייתי עושה קצת הליכות בחוץ אחרי הצהריים עם משקפי שמש כדי להרגיל את העיניים שלי לשמש כי הייתי ממש מסתנוורת כמו איזה ערפד.

ואני רואה כל הזמן ילדים בבית ספר שצוחקים, ושרים ועושים שטויות והם שמחים, ואני לא עושה כלום מזה. ואני רואה באינסטגרם איך כולם תמיד הולכים לים, ולמסיבות, ולקולנוע והם נהנים ויש להם חיים ואני מקנאה בהם שיש להם הרבה חברים ודברים לעשות והם נהנים מגיל הנעורים, והנה אני בת 16 הגיל שנחשב הכי כיף וטירוף וחוויות נעורים ואני לא עושה שום דבר ולא חווה כלום והכל פשוט חרא. ואני חושבת על זה שזה כזה עצוב שכשאני אסתכל אחורה לחווית התיכון שלי כל מה שאני אזכור זה רק שהייתי בבית ספר, למדתי, ולא עשיתי שום דבר אחר.

אין לי שום שמחה בלב, שום דבר לא מעניין אותי אז אני כל היום רק בפלאפון ובמחשב, רואה סדרות טלוויזיה וסרטים. פעם גם אהבתי לקרוא ספרים היום גם לזה אין לי כוח או סבלנות.

משנה לשנה הכל מידרדר, משנה לשנה אני נעשית יותר שקטה, יותר ביישנית ומופנמת, יותר עצובה ועם פחות שמחת חיים.
תמיד אני הייתי אומרת לעצמי: בסדר, בגיל 14 אני אהיה יותר גדולה ואז אני אהיה שמחה והכל יהיה טוב, ואז שבא גיל 14 אמרתי לעצמי טוב, בגיל 15 אני אהיה שמחה ויהיו לי מלא חברים ואני אהנה מהחיים, ואז גיל 16 ועדיין כלום. החיים שלי פשוט חולפים מולי כל כך מהר ואין לי מה לעשות לגבי זה, אני לא יכולה לראות איך המצב יכול להשתפר.
אני מפחדת שגם עכשיו שאני אומרת שבגיל 18 כשאני אעזוב את הבית יהיה לי טוב, עדיין יהיה לי רע. אני מפחדת שזה יהיה ככה לנצח.

בבקשה אל תגידו לי להצטרף לחוג או משהו כזה...
ולאמא שלי באמת אין זמן להתעסק בזה אז אני לא יכולה לבקש ממנה עזרה או פסיכולוג או משהו כזה.