כבר לא נעים לי ללכת עם החברות שלי לכל מיני מקומות בגלל עודף משקל, יש לכם עצות?

אז היי אני בת 14 וחצי תקראו לי נועה כי לא ארצה לחשוף את עצמי זו בסהכ פריקה שהייתי חייבת לשתף וזה המקום שהכי נוח לי לביינתים.
יש מעין מיתוס שאנו חיים בו שאם אינך משיגה את המראה הרזה והיפה הזה משהו בך פגום וזה מזיק. 
זה הרגשה כל כך נוראית להיות שמנה.
ההרגשה שלי זה שאף אחד לא מבין אותי , מנסים באמת שמנסים להבין אבל אף אחד לעולם לא הצליח ולא יצליח להבין. זאת מעין הרגשה כזאתי של לבד , אבל לא לבד בלי אף אחד כי אני מוקפת באנשים באוהבים ריגושים תחושות בילויים וכל כך הרבה דברים מהנים.
בלילה במיטה עם הטלפון והאוזניות אני מתחילה להרגיש את הדמעות המלוחות על הלחיים הרכות שלי שמלאות גם הן בשומן אני חושבת על המשקל שלי על זה שאני במידה גדולה מחברות שלי ובעיקר מהאחיות שלי שיותר גדולות ממני ושהבגדים הולכים ונהיים קטנים וקשה כבר למצוא את המידות שלי בחנויות רגילות וחושבת על ההערות של אנשים ובעיקר ילדים אפילו שהם אומרים את זה בצחוק זה פוגע כי הם באמת מתכוונים לזה גם אם הם אומרים שלא בתוך תוכם הם כן. חלק אומרים לי את נראית טוב את יפה כל כך , אבל אם תורידי קצת במשקל תאכלי בריא תעשי ספורט את תראי איך את יותר כוסית מכולן ! ווואלה אלה החראות הכי גדולים.
ויש את החלק השני שכל הזמן זורקים לך הערות על המשקל ומעליבים ומנסים להיכנס לך לצלחת. טוב אלה לפחות אומרים לך את האמת ולא משקרים לך אבל עדיין זה לא מנחם.
כולם חושבים שזה נורא פשוט להרזות ניסיתי באמת שניסיתי !!! ניסיתי ללכת לדיאטנית ניסיתי ספורט וכל השיט הזה שלא באמת עזר לי זה רק החמיר.
ומה שהכי כואב זה שהאנשים שקרובים אליי בחיים לא יאמרו לי את האמת שהם חושבים עליי להגיד את מלאה זה הרבה יותר קל מלהגיד את שמנה. אבל אני יודעת את האמת והיא באמת כואבת ומגעילה ומין תחושה של באלי להקיא על עצמי בגלל איך שהגוף שלי נראה , הצלוליטיס המגעיל וכל השומן בגוף שאני רק חושבת על כמה שהוא מיותר ומה אם הוא לא היה. כבר לא נעים לי ללכת עם החברות שלי לכל מיני מקומות עם איך שאני נראית עם כל העודף משקל המיותר הזה ונמאס לי לחשוב כל היום מה היה אם הייתי נראית כמו החברות הרזות שלי , הכוסיות האלה שכל בן מתחיל איתן בגלל איך שהן נראות מתלבשות , מצטלמות , הולכות עם הביקני ושמסתכלים עליהן ושאומרים עליהן כמה שהן יפות ושוות. זה כל כך מתסכל ומביש זה גורם לי לחשוב שאני פחות מהן ושאני לא שווה.
אז לפני כחצי שנה חשבתי לעצמי מה הדרך המהירה הכי פשוטה והכי קלה להגיע למטרה שלי של להיות רזה זה התחיל בהרעבות במשך שעות היום בין אם זה לא לאכול ארוחות בוקר לא לקחת אוכל לבית ספר לא לאכול ארוחות צהריים וגם לא ערב. בלילות כשהייתי רעבה זה היה אכילה מופרזת.
וזה המשיך לזה שלפני כחודש התחלתי ללכת לשירותים אחרי כל ארוחה בודקת שאף אחד לא נמצא נועלת את הדלת וככה החיים שלי יהיו עד שאגיע למטרה מעכשיו להסתתר. אוכלת עם הידיים מרגישה מלוכלכת יורקת הכל לאסלה ואת הידיים שוטפת , שוטפת מהשקרים מהעלבון כמה שאני לא יכולה לתת לכל השומן הזה להתעכל בתוך הגוף שלי. ובוכה , בוכה הרבה מול המראה כשכל האיפור מרוח כי מזה כבר אי אפשר לברוח. וככה יום ולילה התעסוקה הופכת להיות באוכל ובמשקל כבר מצאתי שיטות שלא ישמעו את ההקאות לפתוח את הברז במקלחת או בכיור. והכסף שהולך ומתבזבז על אוכל כל כך טעים שגם ככה לא נשאר בתוך הגוף. אוי הפרעת אכילה בעיה כל כך קטנה שתופסת את כל העולם את כל הזמן את כל המחשבות ואת כל הדמעות כי ככה זה ממכר כמו סיגריה.
ואם אוכל לבקש בלי עצות והערות אם למישהו אין משהו טוב או חכם להגיד שישתוק.