הצבא הורס אותי, המפקדת מתנכלת אלי, נזרקת במערכת, למי לפנות?

לפני הצבא נורא רציתי להתגייס, היו לי ציונים מעולים ביום המאה, קב"א גבוה, הכל היה נהדר.
שובצתי בתפקיד שלא ידעתי עליו כלום, בתפקיד הלהיבו אותנו בנושא הצבא, הכרתי הרבה חברות בקורס ובטירונות ונשארנו חברות עד עכשיו, בחודשיים הראשונים הכל הלך חלק.
אני בן אדם שברגע שהוא מבלה במקום מסוים מספיק זמן ונפתח נהיה לו ממש נוח ומכיר הרבה חברים ומתיידד עם כולם.
שובצתי לבד מהקורס בגדוד,השבועות הראשונים היו קשים אבל תוך כמה שבועות כבר נפתחתי לשאר האנשים בבסיס וביססתי חברות טובה עם הרבה מהם, אבל הבנות האחרות בתפקיד שלי נטפלו אלי מהרגע שהגעתי לשם, רדו בי והציקו אותי, השאירו אותי לבד במשמרות שלהן לשעות ארוכות והיו מתעצבנות עלי על דברים כמו גימלים אם הייתי חולה ממש או אם לא הייתי נשארת במקומן ערה כי הן היו רוצות לעשות וואטאבר.
התפקיד גם יגע אותי, תפקיד משמים של שמירות במקום חשוך ולבד, בלי עבודה, מעל 8 ו12 ואף 16 שעות של בדידות וישיבה מול הפאלאפון, בלי יכולת לצאת, חברים היו באים לבקר אבל כמה אפשר?
בסופו של דבר זה השפיע עלי נפשית, וויתרתי על עצמי, הפסקתי לישון, הפסקתי לאכול, היו לי התפרצויות של בכי, מבן אדם רגוע וחברי התחלתי להתפרץ, לא הכרתי את עצמי, כל פעם שהייתי צריכה לחזור לבסיס הייתי מקבלת התקפי חרדה, רועדת, מקיאה, פורצת בבכי, נחנקת, לא הייתי יוצאת עם החברים או מדברת עם המשפחה, פשוט נסגרת בחדר- והם מצידם היו מקבלים את הסיטואציה ומנסים לתמוך ולאהוב אבל לא יכולתי לעמוד בזה יותר.
נשלחתי לקבן, אחרי מספר פגישות קיבלתי קהס והתש 3 על נפשי, נפסל לי הגדוד, עברתי לבסיס פתוח לתפקיד שהוא התקן של התפקיד שלי אך תפקיד שונה לחלוטין- אבל זה אחרי הרבה מעברים מבסיס לבסיס ומשלישות לשלישות שמנסים להבין מה לעשות איתי.
בבסיס החדש התחברתי ישר עם כל האנשים שאיתי בתפקיד, התחיל להיות לי ממש טוב, מסיבות מסוימות של תקן רוצים להוציא אותי מהתפקיד הזה, אבל זה יקח זמן בגלל השלישות, בנתיים אני נשארת שם על תקן כלום ומעבירה את ימיי בלקרוא ספרים ולצחוק עם שאר החברים שאיתי.
לפני מספר חודשים התחילו להתפתח בעיות בבית שמצריכות אותי בסביבה למען תמיכה ועזרה, הודעתי על כך למפקדת שלי ברגע שנכנסתי ובגלל זה גם שמחתי והתעקשתי על להגיע לבסיס של יומיות, אך למפקדת שלי יש נטייה להתפס אלי, היא משאירה אותי עד מאוחר למרות שאני עושה כלום ומתעצבנת עלי וקוראת לי ילדותית ובכיינית כשאני מבקשת לצאת מוקדם יותר כי אני העזרה היחידה שקיימת, כשלבן משפחה שלי היה ניתוח קשה שהיה מצב שהוא לא ישרוד ממנו היא עדיין קראה לי בכיינית, היא כל הזמן רודה בי, טוענת שאני לא שווה את העצבים שלה, משאירה אותי עד שעות מאוחרות ואני חוזרת הביתה בשעות לא שעות, צועקת עלי, קוראת לי בכיינית וילדותית ומתעקשת שזה לחשל אותי.
בשבועות האחרונים חזרו לי ההתקפי חרדה, שוב אני מפסיקה לישון ולאכול, המצב שלי עודו מתדרדר, אני אוהבת את המדינה ונורא רציתי להתגייס אבל אני לא מסוגלת להיזרק עוד פעם בין הכיסאות, להיות מועברת שוב ושוב ועוד פעם להגיע למקומות שמכריחים אותי להמצא בהם בשביל לעשות כלום, רציתי לתרום למדינה וכל מה שאני עושה זה לחמם כיסא, אני לא טיפוס שמסוגלת לשבת שעות בלי לעשות כלום, יש לי מוסר עבודה גבוהה ואני נורא היפראקטיבית ותמיד חייבת תעסוקה.
המצב הנפשי שלי כל כך מדורדר
אני לא מפסיקה לבכות
כל כך כואב לי כבר
אני באמת לא יודעת לאן לפנות יותר