חסרת אנרגיות לעשייה, מרגישה כבויה והימים נשרפים. איך להתעורר ולהתחיל לחיות?

שלום אסקפיפל,
בתקופה האחרונה אני מרגישה חוסר אנרגיה מטורף. ממש חוסר אנרגיה לעשייה, אפילו לנקות את החדר (דבר שאני אוהבת לעשות ומרגיע אותי, ניקיון סדר וארגון נורא חשובים לי).
בנוסף, לא מצליחה לקום בבקרים, ואם כן אז לא מסוגלת לתפקד תחת העייפות.
הייתי באימון אישי, לפני כמה שנים בטיפול רגשי שהרגיש לי כמו בזבוז של זמן.
אני בעלת נטייה ל'עופפות' ושכחה, אך נורא משתדלת לעשות דברים ובתקופה האחרונה ממש הרגשתי שיפור, עשייה, והשגתי כמה מטרות קטנות, לא רק אלה שהצבתי לעצמי.
אבל תמיד אחרי יום טוב של ביטחון עשייה ואנרגיות, יש צניחה לתחתית ומן "דאון" כזה ביום למחרת. לפעמים זה גם נמשך לכמה ימים.
מרגישה מן צורך שמשהו ינער אותי, שמשהו יעורר אותי, ואני לא מבינה ממה עוד זה נובע ומה לעשות.
אני מרגישה כאילו אני 'קיימת' אבל לא ממש 'חייה'- זאת אומרת, אין בי אש חיים כזאת.
ראיתי אנשים שיש להם מטרה, והם פשוט עם אש בעיניים ובכל הגוף, אש לעשייה. אך אצלי זה לא כך ואף פעם לא היה כך, ואני מנסה להבין למה זה חסר, ואיך להביא את עצמי למצב כזה.

אתוודה שאני פרפקציוניסטית בתחומים מסויימים, באבחון פסיכו-דידקטי ראו דפוס אובסיסיבי קומפולסיבי, אבל עכשיו אני מבינה שבטיפול הרגשי הפסיכולוגית לא נגעה בזה בכלל.
מבחינה חברתית.. אף פעם לא התחברתי לכל אחד. תמיד הייתי בוגרת מהסביבה שלי, בנקודת המבט שלי על החיים, עד עכשיו אין בי אמון מלא באנשים וגם לא סומכת על כולם.
אני ישר מתחמקת מצביעות, שקרים, ובעיקר רכילות- אבל לא זכור לי מתי בפעם האחרונה רבתי עם מישהו, מכבדת גם אנשים שאני לא מתחברת אליהם.
אין לי חיי חברה מחוץ לבית הספר, מה שאני מודה שנורא חסר לי. לא מצליחה למצוא את החברה שמתאימה לי בדיוק.

בראיונות, אני יודעת ומודעת לדברים שהאדם מולי בוחן.
ספציפית בראיונות בצבא ובקבוצות אני ממש קופאת, גלי חום ודפיקות לב עד שהשפתיים רותחות, זיעה, ידיים רועדות.

המצב הזה כבר שנים ממש הורס את חיי וחיי היום יום שלי, חיי החברה, הלימודים, ואני לא רוצה שזה ימשיך כך.
האם מישהו חווה את אותו הדבר בעבר? מה עוד יש לעשות? ממה זה נובע?
התפספסו ונשרפו לי כך שנים שלמות מהנעורים. אני כמהה לשינוי, תעזרו לי