אני שונאת את המראה שלי, איך לומדים לאהוב?

שלום אסקפיפול,
אני יודעת שלאף אחד פה אין תשובה מדויקת לזה ואני יותר מאשמח לקבל עצה דווקא מאלה שהצליחו ללמוד לאהוב את עצמם ולא מה"צבועים" (סליחה על המילה, אבל זה מה שזה כשאתה שונא את עצמך ומנסה לייעץ למישהו אחר לאהוב את עצמו).

אז ככה.. אתם בטח יודעים שיש ציפיות ממש גבוהות מהמראה האידיאלי של כל מין.. וגם אם לא הציפיות, זה מדובר בכל מקום. בכל מקום אפשר לשמוע את האחד הזה שאומר שהמראה של אשת חלומותיו היא מישהי עם חזה מידה C, תחת גדול ומעוצב ופשוט צורת גוף יפה. בכל פורנו יש את הבחורות היפות האלה עם הגוף ה"לוהט", בכל פרסומת, בכל תוכנית, כל מפורסמת, כל דוגמנית. קשה להתעלם מזה שמצפים כל כך הרבה מכל אחת איך להראות. לעשות ציפורניים, לסדר את הגבות, להשקיע באיפור ובתסרוקות, להתלבש יפיפה, שיהיו לה עיניים בהירות ושהכל יסתכם במראה ברבי.
אני לא נופלת לזה, אני לא חושבת שזה מראה ריאליסטי כל כך, אבל אי אפשר להתווכח עם זה שזה עדיין מה שאנשים מצפים..
אין לי חזה גדול, אין לי שיער שמסתדר, התחת שלי קטן והגוף שלי לא נראה טוב, הפנים מכוערות ואני יותר מגרועה בבגדים, אני לא שמה איפור והציפורניים שלי קצרות כי אין לי כוח לזה שהן נשברות.
יש לי חבר שנה וחצי, הוא אומר לי שהוא אוהב את מידת החזה שלי ושהוא לא אוהב חזה גדול, ובנוסף לזה גם אומר שאני נראת טוב ושהתחת שלי לא קטן ושהוא יפה.
אני מודעת לזה שיש לי אף גדול, וצחקו עלי על זה פעם. חבר שלי לא מתכחש לזה שלאף שלי יש גודל, אבל הוא אומר שזה לא מכוער.
אני כל כך חסרת ביטחון לגבי המראה שלי, כל כך שונאת את איך שאני נראת. אני לא יכולה להאמין לאף אחד שאומר לי שאני יפה (שאגב לא אומרים לי את זה אף פעם חוץ מהמשפחה והוא) ואני מודעת לעצמי טוב מאוד.
אני לא מבינה איך בכלל אפשר ללמוד להתמודד עם מראה שכזה. אבל אני רוצה, כי נמאס לי כל הזמן לחשוב מה אם אני לא מספיקה, מה אם אני לא טובה, מה אם הוא לא אוהב באמת את איך שאני נראת וכואב לו להגיד לי.
כואב לי כל פעם ברגע אינטימי לתהות מה הוא חושב עלי, מה אם אני לא נראת טוב.. כואב לשמוע שאלה ציפיות של אנשים ואז לשמוע את מה שחבר שלי אומר ולנסות לסחוט מעצמי כל טיפת אמון בנוגע לזה.
מה לעשות..?