אני קורסת, נמאס לי כבר. אני לא יכולה להתמודד עם העולם הזה. מה לעשות?

אני סובלת כבר מלא זמן מחולשות, מעייפות וממחלות שבאות ונשנות. ללכת לרופא כבר נעשה הרגל אצלי. כל פעם נותנים לי תרופה אחרת, המחלה עוברת ואז לפתע בא משהו אחר. קודם כל סבלתי מדקלת בדרכי השתן, אחר כך קלקול קיבה ועכשיו חולשה מטורפת ועייפות.

אני סטודנטית למשפטים ומאוד אוהבת את זה. בהתחלה רציתי להיות שופטת, אבל עכשיו החלום שלי להיות משפטנית ולעבוד בבנק או בחברה בינלאומית, אולי בהמשך זה ישתנה. פעם ראשונה שמשהו שאני לומדת באמת מעניין אותי, בתיכון השתעממתי, אבל תמיד היה לי עניין בחוקים ובצוים והייתי קוראת כשהיה לי משעמם חוקים באינטרנט. אני גם מאוד אוהבת היסטוריה ולומדים על זה גם, ועל פילוסופיה כמו מונטסקיו עם הפרדת רשויות וכד', אני מאוד נהנת.

אבל אני קורסת. אני גרה שעה וחצי מהאוניברסיטה, בדירת שותפים, כי אני לא יכולה להרשות לעצמי לגור קרוב. אנשים מציעים לי לעבור לגור קרוב ולא מבינים ש-א-י-ן ל-י כ-ס-ף לשלם יותר ממה שאני משלמת עכשיו. מסתכלים עליי באף מורם ואומרים "את צריכה לשלם יותר" והם פשוט לא מבינים עברית כשאני אומרת להם שאני לא יכולה, שההורים שלי לא נותנים לי שקל !! כמו לדבר לקיר. כבר מעדיפה לשתוק ולסבול בשקט מאשר לסבול ביקורות של אנשים. אפילו הציעו לי לגור בדירת חדר בלי מקלחת ומטבח, ואמרתי, מצטערת, לא בא בחשבון. אני לא מוותרת על צרכים בסיסיים !

אני צריכה לאכול אוכל ביתי ולא יכולה לאכול סנדוויצים בקפיטריה, בגלל זה קיבלתי קלקול קיבה. אני חייבת תזונה מאוד קפדנית של אוכל ביתי, מרקים בשר וכד' ואני מבזבזת זמן בלבשל לעצמי ותמיד קונה מצרכים בסיסיים. אני לא יכולה לאכול בחוץ ולא יכולה לאכול אוכל מוכן. הקיבה שלי מ-א-ו-ד רגישה.
כל הזמן חבר שלי אומר לי שחסרים לי ויטמנים, ואני לא מבינה איך זה הגיוני, אם אני אוכלת את כל אבות המזון, משתדלת לא לגעת בשטויות וגם לא מזמן לקחתי ויטמינים מהרופא.

ההורים שלי מרוויחים מאוד טוב, אבל לא נותנים לי כסף. הם אפילו מלווים ממני, הם פשוט לא יודעים איך לנהל את הכסף שלהם נכון. הם מבזבזים מלא כסף כל חודש על מותרות ושטויות ומרגישה שלא באמת אכפת להם ממני. אני מרגישה שהם "נטשו" אותי למרות שאימא שלי תמיד מתקשרת אליי לשאול אם הכל בסדר וכד'. מאבא שלי לא שמעתי כבר יותר מחצי שנה, לא אכפת לו ממני.
העיקר אחותי סיפרה לי שאימא שלי קנתה לעצמה נעליים ב-1000 שקל, ושחידשה את כל המנורות בבית. ולי היא תמיד מתבייכנת שאין לה כסף ושאני אלווה לה כמה אלפי שקלים כדי לסגור חובות !

יצאתי בכוונה מהבית כי הם כל הזמן רבים ואימא שלי תמיד מביאה חברים והם כל הזמן מרעישים בלילה ולא נותנים לישון. אני חייתי טוב, אני באה ממשפחה אמידה, אבל לא יכולתי לסבול יותר לגור בכלוב מזהב עם שתי הורים שמלחיצים לי את החיים, עם משפחה אגואיסטית שמבקרת אותי ושכל מה שמעניין אותם זה ש"קניתי תיק של לואי ויטון בחו"ל" ולהשוויץ בזה שהם טסים כל חודש לחו"ל ולהזמין תמיד אנשים לאחוזה המפוארת המנקרת עיניים שלהם. והם מתייחסים אליי ממש מגעיל, מפלים אותי, תמיד הייתי הכבשה השחורה של המשפחה, רק כי הייתי ביישנית, שקטה ושהתעניינתי בדינוזאורים ובהיסטוריה במקום בבובות ובאיפור. לא נותנים לי מתנות בזמן שמחלקים לכל הבני דודים, בטענה שאני גדולה בשביל מתנות, ותאמינו לי, כסף ממש לא חסר להם. רק סבתא שלי מצד האבא אוהבת אותי. רק לה אכפת ממני.

ובבית ההורים לא מפסיקים לצרוח ולהרעיש או להביא חברים כל הזמן. הייתי כל הזמן בדיכאון. יצאתי מהבית, היה לי מאוד קשה להסתדר לבד בהתחלה, ילדה מפונקת מאוד שקיבלה כל דבר בכפית של זהב בפה, אבל לאט לאט מצאתי דירת שותפים, אני עובדת לצד הלימודים וחיה גם על חסכונות.

רק סבתא וחבר שלי שלי עוזרים, אבל היא לא יכולה להביא לי הרבה כסף, היא כבר בקושי עובדת. חבר שלי מביא לי מידי פעם כסף והמשפחה שלו קונה לי דברים, למרות שבאמת לא נעים לי לקחת מהם הם מתעקשים לתת לי.

ניסיתי לבקש מלגה לשנה הבאה והלכתי ועשיתי הצערה שאני מנותקת כלכלית מההורים שלי וצריכה לממן את עצמי כדי להביא להם במקום הצהרת המס של ההורים שלי, עדיין אין תשובה. אני ממש דואגת ומקווה שיתנו לי מלגה !

אבל אני קורסת.
אני לא מסוגלת לעבוד וללמוד ביחד. אני כל הזמן עייפה, אני מתחילה להחסיר מקורסים וחברה שלי בטוב ליבה תמיד שולחת לי. אני מכינה שיעורים וממש יושבת על התחת ולומדת, אבל לאחרונה, מיום שבת, תקפה אותי עייפות לא נורמאלית. אני בקושי כמה מהמיטה, יש לי כאבי ראש וסחרחורות ואני לא מסוגלת להתרכז. אני לא יודעת מה זה, אני לא באתי לאוניברסיטה, קשה לי לקום מהמיטה, מרגישה את האיברים כבדים. הציונים שלי לא משהו. בנס מקבלת עוברת. ואני מכירה היטב את החומר ...
נתונה לחסדי חברה שלי ששולחת לי את קורסים. אבל כן הלכתי לעבודה, בקושי, כי אני חייבת כסף. אני ממש מודאגת ממצבי הבריאותי והנפשי. אני כל הזמן בלחץ, ומרגישה שהמשפחה שלי נטשה אותי ושלא שמה עליי, מלבד סבתא שלי.

יש לי מחר שוב תור לרופא, אני בנתיים בבית, מנסה לקרוא בנתיים קורסים כדי לא לצבור פערים, אבל אני לא מסוגלת לקרוא או להתרכז. יש לי סחרחורת. אני רושמת את זה בדמעות. יש לי שיעורים למחר שלא יכולה להתרכז ולסיים. ואולי הרופאה תתן לי בכלל חופש מחלה ועוד יותר אצבור פערים ...

חבר שלי אומר שאני לא יכולה להמשיך ככה. אבל הוא לא יכול לעזור לי כלכך, הוא גר 3 שעות ממני בכפר קטן. הוא אמר שהוא רוצה לבוא שנה הבאה לעיר שבא נמצאת האוניברסיטה שלי, למצוא עבודה (הוא מסיים השנה את הלימודים) להשכיר דירה ולעזור לי, אבל אני מפחדת שהוא לא יצליח או שיקרה משהו. הוא כל הזמן מבטיח את זה אבל אי אפשר לדעת מה יקרה. אני לא רוצה להיות נטל עליו, אני לא רוצה להרגיש נצלנית. הוא נשמה מקסימה ואני כל הזמן מתלוננת שקשה לי.
אני טובעת בעומס, עבודה, עייפות לא נורמאלית ולחץ מטורף. אני ממש בדיכאון. לא מצליחה להתמודד עם העולם הזה, רואה שלסטודנטים אחרים המשפחה תומכת והמשפחה שלי לא שמה עליי, מתחננת לה' שיאשרו לי את המלגה, אני כבר ממש מיואשת. מפחדת שלא אצליח לעבור את השנה ושיעיפו אותי מהאוניברסיטה. מפחדת להרוס את החלום. מפחדת שאצטרך לחזור לגור אצל ההורים שלי, עם המשפחה שלא מתייחסת אליי יפה ושמזלזלת בי, אומרת שלא יצא ממני כלום, ושבעצם אני אוכיח להם שהם צודקים.

אני רוצה ללמוד משהו שאני אוהבת ושגם אוכל להרוויח בו בכבוד. אני ממש מפחדת, אני לא רוצה להיתקע בעבודה עם מינימום. אני אוהבת את הלימודים אבל קשה לי עם העומס והעובדה שאני צריכה לעבוד גם. אני באמת לא יודעת מה לעשות. אני מיואשת.