קשה לי עם ההורים שלי! - לא סתם קושי של גיל התבגרות. אני ממש כבשה שחורה בבית

היי!
וואו, אני אפילו לא יודעת איפה להתחיל...
אני בכיתה ח', ילדה טובה.
ציונים גבוהים, ומכבדת את כל מוריי.
מאז ומעולם הייתי כבשה שחורה בבית.
הקשרים שלי עם אחיי לא חזקים בכלל. אני בת הזקונים במשפחתי, ויש לי עוד שני -אחים (אח בן 18 ואחות בת 23.)
אחי ואחותי בקשר טוב מאוד אחד עם השנייה... ולי אין קשר טוב עם אף אחד מהם.
ממש קשרי שנאה אדוקים.
עם אחותי זה קצת פחות בא לידי ביטוי. אנחנו לא אוהבות, אבל אנחנו מכבדות ולא מזלזלות
אחי שלי מתנהג אלי כמו לכלוכית. מזלזל, פוגע, משפיל. מתייחס אליי כמו אל משרתת : "תביאי לי מים" - בטון מאיים, אפילו בלי "בבקשה" או "תודה". (זה רק דוגמא קטנה מאוד להתנהגות הבריונית שחוויתי ממנו כל חיי.)
בתור ילדים היה קבוע מרביץ לי הייתי בוכה וצורחת מכאבים בכל הבית.. ההורים שלי היו מתעלמים.
מידי פעם צועקים לו " תפסיק "..(כאילו שיפסיק..) או שהיו כועסים עליי.
אח שלי מאוד מפונק ומתנהג כמו תינוק מגודל... לא יכול להסתדר לבד בשום דבר מחייו. את הכל אמא שלי עושה עבורו... בין אם זה דברים קטנים כמו להכין לו אוכל, ועד לבנות לו בית (מהכסף שלה..)
אח שלי פשוט מפונק ואמא שלי לא יודעת כיצד להגיב לבקשותיו, לכן היא פשוט ממלאה אותן.

אימי ואני לא בקשר טוב בכלל.
אני נחשבת ילדה די רזה, אמא שלי מנסה לגרום לי להרזות.
עושה לי פרצופים לגבי האכילה שלי, וממש מחניקה אותי . לא סומכת עליי בשיט, וסוגדת לכל משפט קטן שאח שלי אומר עליי..

אבא שלי טוען "שאוהב אותי" . בפועל, הוא הבן אדם הכי עקשן, רגזן, גס רוח , קנאי, ילדותי, רכושני ולא חם בעולם!
וכבר בילדותי הבחנתי בכך. פעם ידעתי לחיות כך , כי כל מה שהיה אומר - הייתי עושה. היה מתייחס אליי כמו אל בובה ואם לא הייתי ממלאת את בקשותיו, היה מעניש וכועס מאוד! שלא תבינו לא נכון, אני גם מקבלת את סמכותו (ישנה מתי שהוא אומר לי, חוזר הביתה מתי שהוא אומר לי.) בקטעים האלו אני מקשיבה לו. אבל אני מספיק גדולה בשביל להחליט לבדי מה אני רוצה לאכול, מתי ואיך..
אבל לא. אבא שלי מתייחס לאמא שלי כאל בובת מין (מצטערת על הביטוי..) מתחנף אליה ביום ומתמזמז איתה מול עיניי ובלילה קורה מה שקורה...
לכן ביום הוא סוגד לה ולכל אמירותיה לגבי תזונתי...
אוכלת לחם עם חמאה - למה חמאה..?! וכועס ומעניש... (בצורה מוגזמת ולא מוצדקת.)
וזו רק דוגמא.

אז בטח הבחנתם, החיים עם אמא שלי לא קלים, וגם לא עם אבי.. עכשיו תתארו לכם את החיים עם שניהם ביחד באותו הבית ובנוסף לכך גם עם אח שלי.
בנוסף, הוריי מכריחים אותי לנקות כל שבוע את הבית. אני מנקה בלי שום בעיה, אבל גם פה הם מזלזלים בכבודי ומתייחסים אלי כאל בובה .
" היי , את יכולה בבקשה לנקות את הבית היום?" - זה משהו שאני חולמת לשמוע כבר שנים!
" לא מעניין אותי מה יש לך היום את מנקה את הבית . אם אני יבוא ויראה שהוא לא נקי זה הסוף שלך." - זה יותר נשמע ככה .
אין לי שום בעיה לעזור בעבודות הבית אבל כשהכל מוטל עליי (פשוט הכל) זה כבר מתחיל להעיק לי. מבין כל אחיי אני היחידה שאי פעם עזרה. (אחי ואחותי מעולם לא עזרו - מעולם.) ואני מנקה והם מסתכלים עליי ומצחקקים. והורי פשוט לא מבינים!
לא מבינים כמה שקשה לי, וכמה שאני לא יכולה לחיות בזלזול הזה.
אני בסך הכל מחפשת שקט, להגיע פעם אחת הביתה והוא יהיה נעים ולא מלא צעקות.
שאני יוכל ללכת לחדר שלי לשמוע מוזיקה והם פשוט יעזבו אותי בשקט ולא יתייחסו עליי כאל בובה!
אני ניסיתי לדבר איתם, ניסיתי להגיד את כל מה שיושב לי על הלב, לא עזר...
ומן הסתם גם טיפול לא יעזור כי הם לא מוכנים להקשיב לי..

אין לי חברות, לא כאלו שאני סומכת עליהן מספיק בשביל להגיד להם כזה דבר..
בבקשה, יש לכם עצות?
אני רק רוצה כבר להגיע לגיל 18 ולעוף מהבית הזה!