בית הספר מדכא אותי - איך להתמודד?

אני כבר ממש לא יודעת מה לעשות.

אוקיי, אז אני לומדת בעיר שבה בתי הספר הם שמונה שנתיים, כלומר- א-ח זה יסודי, ו- ט-י"ב זה תיכון.

אני כרגע בכיתה ח.

ובית הספר מדכא אותי לגמרי.

אני בכל מקרה מרגישה דיכאונית ועצובה. אין לי חברים ויש לי חרדה מחברה (ואני גם נמצאת בתקופה ממש מבלבלת של גיל ההתבגרות).

אבל חוץ מכל השאר, בית הספר עושה לי תחושה נוראית. תחושה שמעצימה את כל הכאב.

אני מניחה שבטח עכשיו יהיו פה בני 16 שיכתבו לי שאני סתם מתלוננת ואני רק בכיתה ח, אבל אני לא עומדת בזה.

הכל ממש עמוס, אין לי עם מי להיות, ההפסקות הן סיוט, השיעורים אפילו יותר, החומר קשה ומשעמם ונמאס לי.

ובלי קשר, בתקופה הזאת של השנה כבר לא היינו אמורים ללמוד. יש טקסים של סוף שנה, אבל אחד מהם בוטל וכרגע אנחנו עדיין לומדים באינטנסיביות. כל השנים אמרו לנו שכיתה ח קלה ובקושי לומדים, זה מה שקרה בכל השנים אצלנו בבית הספר, אבל לא השנה. אני יוצאת מהשיעור בתחושה שאני עומדת לבכות.

אני מגיעה לבית הספר בתחושה נוראית. בתחושה שאני באה למקום שמדכא אותי ומוציא לי את כל שמחת החיים שעוד איכשהו נשארה לי.

אני מרגישה שהכל כל כך מיותר, שזה בזבוז זמן ושאני לא יכולה לשאת את זה. אבל אף אחד לא מבין.

מבחינה לימודית זה סיוט, אבל מבחינה חברתית זה לא יותר טוב.

כמו שכבר כתבתי, אין לי חברים ואני ממש בודדה.
אני בעיקר לבד בהפסקות ולפעמים עם אחותי הקטנה (מה שלא מעלה לי כל כך את הפופולריות...). אני מתביישת שיראו אותי לבד.

ואני לא מסוגלת לבטא את עצמי. אני לא מסוגלת לדבר (ואם מכריחים אותי אני לוחשת או ממלמלת). אני לפעמים מרגישה צורך ממש חזק להגיד משהו, אבל לא מסוגלת. כבר התרגלתי לזה.

אני לא משתתפת בשיעורים, מה שמוריד לי את הציונים ומנמיך את הציפיות של המורים.

ובקשר לשיעורי הבית, אני מכינה אותם בחוסר השקעה ובזלזול, רק כדי שלא יכעסו עליי. מבחינתי, שיעורי בית לא אמורים להיות בגדר חובה. הרי תלמיד שלא מעוניין להכין אותם, ימצא דרכים להתחמק, הוא יעתיק או ינחש את התשובות. הם יכולים להינתן כתרגול לתלמידים שמעוניינים.

בבקשה, תכתבו לי משהו שיעודד אותי. אני מדוכאת ונמאס לי.

תודה רבה לעוזרים.