אז ככה אני לא אוהב לשתף כלכך הרבה את הסביבה שלי באיך שאני מרגיש אבל עכשיו אני מרגיש שאני חנוק יותר מידי כדי להתמודד עם על מה שאני עובר ואין לי למי לפנות או לדבר איתו..
זה לא שאין לי חברים טובים או משהו כזה פשוט אני לא מרגיש שאני סומך על אף אחד כדי לפרוק לו ועם משפחה שלי אני ביחסים של שלום שלום למרות שאני גר בבית עדיין.
אז כרגע אני יושב שבעה על אחותי החורגת שנפטרה לפני כמה ימים וחוץ מפעם אחת שבכיתי לדקה בדיוק וגם זה בגלל שהמפ הקודמת שלי הגיעה להלוויה והיא הייתה הכל בשבילי לתקופה של שנה כמעט לא הוצאתי שום רגש אחר, שהיינו בבית חולים בלילה שהיא נפטרה אז היינו אחותי החורגת השנייה אבא שלי ואני ושקרה מה שקרה לא היה מי שיעטוף אותי בחום הזה שיש במקומות אחרים, אבא שלי לא חיבק אותי עד היום ועם אחותי החורגת אני לא מדבר, גם עכשיו שאנחנו יושבים שבעה בבית אני רוב הזמן בפלאפון לבד כי אני לא מרגיש את החום הזה שאמורים להרגיש..
גם מבחינת חברים שלי אני לא מצליח לפרוק מולם כי יש בתוכי יותר מידי חומות שפשוט לא נתנות לכלום לצאת..
ונוסיף לכל זה את העובדה שיצאתי מהארון לפני חצי שנה והמשפחה שלי קיבלה את זה בצורה מזעזעת
אמא כמעט התאבדה וברגע שזה קרה במקום לקום ולעצור אותה אמרתי לאחי הגדול שילך אליה .. לא הרגשתי כלום כלפיה באותו רגע בעקבות כל היציאה עברתי לגור בבסיס במשך חודש וחצי בערך וכשחזרתי הביתה לא שאלו אפילו איפה הייתי...
וויתרתי על חיי אהבה כדי שאני לא אוסיף ואכביד על ההורים שלי וכדי שלא אצטרך לשקר להם למה לא הגעתי לישון בבית כי גם ככה אני חי תחת זכוכית מגדלת...
הדבר שהכי עזר לי היה הצבא אבל גם שמה הייתי סובל במשך כמעט שנתיים הייתי פוגע בעצמי על בסיס יומיומי והייתי מטופל אצל קבן שחשב שאני עושה הצגות אבל בתוך תוכי מתתי.. ועכשיו אותן ההרגשות חזרו עוד פעם, עוד פעם הרצון לפגוע בעצמי כדי שהכאב יהפוך לפיזי ולא להכביד על הלב שלי כי אין לי למי לפרוק כי אני חא סומך כבר על אף אחד..
מאיפה יש לי את הכוחות האלה לסחוב את הכל אני לא יודע אני אפילו כבר לא יכול להגיד לעצמי שיום אחד יהיה לי טוב כי אני כבר לא מאמין בזה..
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות