אהלן, אני בן 20 וחייל לוחם.
הגעתי למצב שבו אני מרגיש בודד מבחינת הכל, אני מגיע הבייתה אחרי סגירה או שתיים ופשוט אני מרגיש מדוכא בבית, מנסה להעסיק את עצמי כמה שיותר עם עצמי בעיקר, אם זה ללכת לים, לעשות ספורט, לבלות עם המשפחה וכו׳.
אבל עדיין חיי זוגיות מאוד חסרים לי, לא הייתה לי חברה אף פעם ואני עדיין בתול שזה גם דבר שמשגע אותי, כי את הפעם הראשונה שלי אני מתעקש לעשות עם מישהי שאני רצינית שאני באמת אוהב ולא סתם עם מישהי אקראית וזמינה, והיו לי סיטואציות שהייתי יכול לממש את זה ובחרתי שלא. אני נראה טוב למדי אפשר להגיד, משדר בטחון ומתחיל עם בחורה בכל סיטואציה שהיא מוצאת חן בעיניי, אבל פשוט זה לא הולך וזה מאוד חסר לי.
בנוסף, חיי החברה שפשוט נעלמו לי בין רגע, התנתק הקשר ביני ובין החבורה מהתיכון שהייתי יוצא איתם על בסיס קבוע ומבלה איתם פשוט כי עם חלק רבתי ומי שנשארו פשוט הלכו אחרי מי שרבתי איתם ושכחו אותי.
ההרגשה הזו שאני חוזר מהצבא ובדרך הבייתה ואני שואל את עצמי ומדבר עם עצמי בראש ברכבת: ״מה מחכה לי בבית?, אין לי חברים ללכת איתם ולבלות איתם, אין לי בת זוג שמחכה לי ואוהבת אותי למרות שאני מנסה לחפש בנרות ויש לי המון מה להציע.. אז בשביל מה להיות בבית? עדיף להיות כבר בצבא.. שם יש לי חברים פחות או יותר והזמן טס לי מהר ואני לא נכנס למחשבות כי אני כל הזמן בפעילות!״ - ההרגשה הזו ממש הורסת אותי ואני חושב שגם המשפחה שלי מושפעת מזה, גם הם רואים אותי שלא טוב לי ולמרות זאת אין להם מה לעשות בנידון..
אני יותר מאשמח אם תתנו לי עצות מבעלי נסיון וכאלה שהיו או לא היו במצב כמו שלי כי באמת אשכרה לא טוב לי לחזור הבייתה, ואני במין רוטינה כזו עם עצמי שלא נגמרת וכל פעם מחדש אני מתבאס וממש נובל.:(
תודה רבה על התשומת לב.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות