היי, משתפת פה בתקווה לשפר קצת את המצב שלי.
התגייסתי לפני שנה וחצי, לפני הצבא הייתי ילדה שמחה ולא היה אכפת לי מהרבה חברים יציאות וכאלה. הייתי עובדת, היה לי חברות אבל לא מיליון ופשוט חייתי. לא חשבתי יותר מדי והיה לי בסדר עם זה.
התגייסתי והתחלתי לראות אנשים מסביב, איך שכל הסופשים הם עם חברים שלהם וזה והרגשתי קצת בודדה כי חברות שלי יש להן עוד עיסוקים חוץ מאיתנו מן הסתם (בני זוג, תחביבים וכו), והיה לי גם קשה חברתית בטירונות. אחרי זה המצב השתפר פלאים הכרתי חברות בצבא ובאמת פרחתי בסופשים ובבסיס. וכעבור שנה הקשר עם החברות מהצבא התנתק ואני חוזרת לאותן חברות שלא תמיד פנויות, וגם חברות טובות שלי שאני לא יכולה לראות איתן כי הן לא איתי בסבב. ולאט לאט נהייתי חרדתית והמוח שלי מוצף במחשבות שלא שותקות והשמחה שלי פשוט תלויה במפגשים איתם כאילו אני אדם ריק שבלעדיהם לא טוב לי. אני מרגישה ריקה מתוכן. חשוב לציין שהתפקיד שלי בצבא שוחק והימי בית תלויים בתקן וזה עושה לי רק רע לחרדה.
אני מרגישה בודדה וקשה לי גם עם המשפחה שלי כי אני רואה את אחים שלי עם החברים שלהם ואני פשוט מרגישה רע על זה שאני לבד. איך מתמודדים עם החרדה הזאת? גם שהסופש שלי מפוצץ אני עדיין עצובה? אני מרגישה בדכאון ולא יודעת איך להתמודד. הקבן אצלי ביחידה נוראי ממה שהבנתי מבנות אחרות אז אני גם לא מקבלת שום עזרה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025