אני בוכה. אני כל הזמן בוכה. נמאס לי, למה אני חייבת להיות ילדה בת 4? למה כל החברות שלי כל כך אדישות ושמות זין על העולם ואני פשוט לא? אני יודעת שזה גם לא טוב להיות אדישה אבל אני רגישה מידי. אמא שלי כבר לא יכולה לראות אותי ככה. אני בטוחה שזה בגלל הצופים. אני מדריכה בנות כיתה ה וקשה לי ברמות, עזבו את זה שזאת קבוצה קשה. מתסכל אותי שהראש שלי כל הזמן עסוק בצופים ואני באמת מתה לפרוש אבל מצד שני גם כל החברים שלי שם ובאמת אצלנו בשכבה מי שלא בצופים באמת לא קיים. ואני גם יודעת שתהיה לי כזאת תחושת פספוס שוויתרתי לעצמי והתייאשתי. אבל מצד שני אני באמת סובלת, אני בוכה כמו פסיכופתית ההורים שלי לא יודעים מה לעשות ואני בדילמה של החיים. לפרוש או לתת לזה צ’אנס? אני יודעת שבשני המקרים אני אהיה בדיכאון. תחושת הפספוס שפרשתי (ואני לא אסלח לעצמי אני מכירה את עצמי) מצד שני אני באמת סובלת, אין לי כוח. אני באה לפעולות בלי חשק בכלל ואחרי כל פעולה אני מסתגרת בחדר ובוכה כמו ילדה בת 4. איך כל החברים שלי שמדריכים לא אכפת להם? יכול להיות שפשוט לא התבגרתי? מה עושים בכלל אוף אני באמת מתוסכלת כל כך
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025