רוצה לפעול את החיים, בדרך שלי

אני בת 20, גרה בירושלים, סימתי שירות לאומי שנה שעברה, וגם הכרתי את החבר שלי שגר בדרום, אנחנו חצי שנה ביחד. אנחנו פעמיים בשבוע עושים נסיעות ארוכות בשביל לראות אחד את השני. כן לא פשוט הנסיעות אבל זה לא אכפת לנו אנחנו אוהבים אחד את השני ומוכנים הכל. אנחנו לא כמו רב הזוגות שיכולים להיפגש ספונטני, חיבים שבוע לפני לקבוע. אבל שום דבר לא עוצר אותנו, כשיש לך אהבה אמיתית למשהוא אתה מוכן הכל לעשות הכל. החלטנו אני וחבר שלי שאעבור בדרום לגור איתו, יש לנו כלכך הרבה תוכניות ביחד! לו יש עבודה מסודרת ואני מתכננת ללמוד שם, ובעזרת ה טבעת בזמן הנכון לי ולו. אני באה מבית דתי לאומי, אך אני כבר לא דתיה, ויש לי אידאולוגיה ממש שונה מהמשפחה שלי וההורים. מגיל קטן ידעתי שזאת לא הדרך שאני רוצה, לשמור שבת, לגדל בית דתי, ללבוש רק חצאיות. אבל ההורים שלי קיבלו עם הזמן. המעבר הזה שהחלטתי שאני רוצה לגור עם הבן זוג שלי, לא מתאים להם, הם ממש אנטי. הם טוענים שאני צריכה כמו בת מכובדת להתחתן ורק אז לגור. אבל אני מזה לא חושבת ככה, ולי ולחבר שלי לא מתאים כרגע חתונה. הם ממש מורדים אותי, ואומרים לי שאני הורסת לי את החיים, ושאין לי תוכניות, או שהתוכניות שלי לא טובות. ואני סתם איזה נערה קטנה שלא יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה, וזה יעבור.ואיימו עלי שיתקשרו להורים שלו לבדוק מה קורה, ואם אעבור לשם בלי חתונה הם לא יעזרו לי לשלם לימודים להקדמיה , וגם לא יתנו שקל לחתונה, כל מיני איומים וירידות שגורמים לי בעיות ומתח נפשי. צד אחד אני צריכה את התמיכה שלהם אם זה נפשית וכלכלית. אבל צד שני לא יכולה לרצות אותם ולא להיות אני ,וללכת ללמוד בעיר שאני גרה שם, והזוגיות אם חבר שלי תיהיה קשה כי אני יהיה הרבה בזמן לימודים, וצריכה במקביל לעבוד. הדרך של ההורים שלי לא מתאימה לי בכלל וזאת לא הדרך שאני רוצה בכלל. אני כל פעם מנסה להגיד להם שאני רוצה ומסוגלת אבל הם מתאקשים, אבל עזבו, לא רק זה, כל הדיבורים שלהם עלי גורים לי רק להתרחק מהם, באותו רגע הם נותנים לי תחושה שאני אפס. אולי הם לא מודעים לזה, אבל זה ממש משפיע עלי וגם בעבודה ועם חברים בכל מקום. אני בטוחה שזה בא ממקום של דאגה. אבל די נמאס לי.