מאז שאני ילדה אני סובלת מההתקפים שלו באופן תדיר.. פיזית או מילולית, הטלות אימה כאלה או אחרות...
אני מבינה שקשה לו עם זה מאוד, אבא שלי הוא הבן אדם הכי מדהים בעולם והוא עשה כל כך הרבה בחיים שלו, אני בטוחה שהוא אחד האנשים שבזכותם המדינה על הרגליים אבל זה לא מצדיק נכון?
אמנם זה האלימות הפיזית פסקה לקרוב לארבע שנים חות מחריגות חד פעמיות.. אבל זה לא ששכחתי ממה שהיה פעם, שהייתי קטנה הבלגתי, החלקתי. אבל עכשיו כשאני דיי גדולה אני מתחילה להבין מה הלך שם, המציאות לא הייתה תקינה וזה מחלחל בי ומכה בי רק עכשיו, שזה יחסית רגוע, מרגישה כאילו אין לי למי לפתוח את הפצעים האלו, כל מה שהדחקתי כי חשבתי שזה בסדר, אולי כי זה מה שאמא שלי הראתה לנו.. אני מרחיקה ממני את האנשים שאני הכי צריכה כשאני נזכרת בכל הטראומות האלה שחוויתי בתור ילדה קטנה ופשוט מסתגרת בחדר..
אני לא יכולה להסתכל לו בעיינים למרות שאני באמת כל כך מעריכה ואוהבת אותו, אני באמת מרגישה צבועה כשאני נחמדה אליו כי ממש קשה לי וההורים שלי לא מכירים בזה שאני באמת צריכה עזרה.
(רק אציין שהרווחה כן מעורבת בסיפור, אבל אני מרגישה דיי שקופה בתוך זה..)
מה לדעתכם הדרך התמודדות הכי טובה בשבילי?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות