צריכה לפרוק ולא ידעתי איפה, מה אני רוצה מעצמי? מה? למה אני בורחת?

אני מקווה שלא תשפטו אותי.
-אין לי כסף לפסיכולוג, אל תציעו לי ללכת-

אני לא יפה. אפילו רחוקה מזה. בגלל זה תמיד היה לבחורים ביטחון לדבר איתי על החיים ולהתייעץ לגביי החברות שלי וסתם על בנות אחרות. תמיד עזרתי בכיף (הרי לשדך זה מצווה) למרות שבפנים החזקתי את הלב ואת הדמעות שעוד אחד שרציתי, לא שם עליי.
תמיד אמרתי שזה כנראה לא הבחור שלי. זה לא הוא.
אבל כל פעם שחשבתי שמישהו מתחיל איתי, שיחקתי אותה כאילו אני לא מבינה את הרמזים. פחדתי מזה.

יום אחד, אחרי שנה וחצי של היכרות חבר טוב שלי שהייתי מאוהבת בו אבל כל פעם שלטתי בזה כי ידעתי שזה לא ייקרה. אמר לי שהוא נהנה איתי ממש. משהו באווירה היה מוזר ואז הוא פתח את זה. הוא אמר שבהתחלה, הוא לא חשב עליי כאופציה, לא הבחורה שהוא דמיין אי פעם אבל כבר חודשיים שהוא לא מצליח לישון בלילה ממחשבות עליי.

פחדתי להרוס את הידידות. פחדתי להיכנס לקשר. אבל אחרי כמה שיחות שעשינו, החלטתי להיכנס לזה. יצאנו שנה. כל פעם התערערתי. רציתי לברוח. והוא בסבלנות היה נותן לי ללכת ולחזור, הוא כל הזמן היה לידי. ממש הבן זוג המושלם.
התחלנו לדבר על חתונה ואז קיבלתי פיק ברכיים ואמרתי לו שאני לא רוצה וברחתי שוב. לא עניתי לשיחות, הודעות. פשוט נעלמתי מהרדאר כמו ביץ'.
חזרתי, התנצלתי. הוא חיבק אותי (למרות ששמרנו נגיעה) ואמר לי שהוא עדיין רוצה להתחתן איתי. סמכתי עליו וחזרתי לתלם, הפסקתי לברוח.
בסוף נפרדנו מסיבות אחרות.

הוא התחתן אחרי חודשיים מהפרידה עם מישהי שהוא הכיר. הקים משפחה לתפארת.
עם השנים, יצאתי עם בחורים אבל אף פעם לא הייתי מאושרת, הרגשתי כבולה וכאילו מישהו מחזיק אותי. השתחררתי מזה, הפסקתי לצאת עם בחורים וחזרתי בשאלה.
גיבשתי זהות חזקה, בניתי את עצמי לאט לאט.

שחזרתי לצאת ראיתי שאני נרתעת מבחורים. ברמה שאחרי דייט שני אני כבר נעלמת, מסננת. ואם הבחור לא מתייאש, אני מייאשת אותו עד שהוא מרים ידיים.
אני לא מצליחה להתאהב, והרבה זמן לא היה מישהו שנדלקתי עליו, סתם ככה.
נשארתי הבחורה המצחיקה והאהובה (אבל אני לא מנסה להכיר אנשים), כולם מקיפים אותי ואוהבים אותי, אבל כבר כמה שנים שאני פשוט נעלמת גם להן. לא מגיעה לאירועים, לערבי מפגש, לא עונה לפלאפון שמתקשרים, פעם ב.. אני עונה בהודעות, אבל גם אז לא להרבה זמן. הם כועסות, ובצדק. והן ניתקו איתי את הקשר.

אני מבינה את זה, זה מגיע לי באיזה שהוא אופן.
אבל אני לא מצליחה להסביר לעצמי או לאחרים למה אני נעלמת.
זה לא שאני יושבת ובוכה בבית, פשוט אין לי כוח לפגוש אף אחד, לא בא לי לפגוש אף אחד שלא חי בסביבה שלי. זה מרגיש לי כאילו זה דורש ממני כוחות שאין לי.
אני אף פעם לא לבד. אני עובדת במשרה מלאה וכיף לי בעבודה וטוב לי! ושאני מגיעה לדירה יש את השותפות שלי שהן החברות הכי טובות שלי בשלב הזה בחיים, אבל יודעת שגם הקשר שלי איתן ייגמר ברגע שאני אעזוב את הדירה.

הרצון הזה להיות לבד, והרצון להיות עם מישהו זה שני דברים שמתנגשים לי כל הזמן. ואני תוהה לעצמי מה אני רוצה מעצמי? מה? למה אני בורחת?

וזהו, הייתי צריכה לפרוק. תודה.