היי,כמו שרשמתי אני בת 14 וחיה במשפחה דתית לאומית.
נתחיל בזה שלהורים שלי מאוד חשוב שאני אשמור על צניעות (חצאית מתחת לברך וחולצה אחרי המרפק) והם לא יודעים שאני מסתובבת עם חולצות וחצאיות קצרות,זה לא שאני עושה את זה כדי למרוד,פשוט אני לא מסוגלת ללכת ככה.הם כן שמים לב שלפעמים אני לובשת קצת קצר ומבקשים ממני להחליף בגדים.חוץ מזה אני ילדה טובה,אני באמת עוזרת המון עם הנקיון בבית,וכל דבר שמבקשים ממני אני עושה וחוץ מזה אמא שלי חולה בסרטן בפעם השניה,פעם הראשונה שהיא חלתה הייתי בכיתה ה ואחרי שנה וחצי נרפאה ב"ה.
כשהייתי בכיתה ז,בסביבות פבואר גילו שהמחלה חזרה,ניסינו כל מני מחקרים כדי לא להגיע לכימוטרפיה אבל אחרי בערך כמעט שנה ההורים החליטו שעוברים לכימוטרפיה, השיער התחיל לנשור והפנים נהיו חיוורות ובנתיים אני לא מראה את הסבל שאני עוברת,כן,סיפרתי לכמה חברות אבל לא הייתי מסוגלת לספר מה באמת עובר עליי ומה אני מרגישה,אף אחד לא ראה אותי מתפרקת כי אני תמיד מראה שאני שמחה ושהכל בסדר...הכימוטרפיה הפסיקה לעבוד ובנתיים חיפשנו טיפולים אחרים,בחודשים האחרונים אמא שלי התחילה להתאשפז,מה שלא שפעם כמעט לא היה, אני בקושי רואה אותה, אולי בשבתות וכשאני באה לבקר אותה בבית החולים וגם כשראיתי אותה היא הייתה חזקה,ואני מדברת על האישה בין החזקות שראיתי.כרגע היא בבית החולים,ואבא שלי אמר שיש מצב חירום ושצריך להתפלל כמה שיותר.אני כותבת את זה עם מלא דמעות ואני לא יודעת מה לעשות,אני כבר לא יכולה להתמודד.אני לא יודעת אם זה משנה אבל לפני בערך שנה וחצי כמעט עברתי אונס,ועל זה כבר התגברתי,אני חושבת.אני כבר לא מסוגלת להעמיד פנים,נמאס לי להתפרק כלכך הרבה ואחר כך לחייך כאילו כלום לא קרה,גם בבית אף אחד לא רואה כשאני בוכה.אף פעם.למה אין לי אמא בריאה כמו כולם?אני יודעת שזה ארוך...תודה רבה לעוזרים
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות