אמי רומסת אותי בכל יום שעובר, לא מספיק טובה בשבילה. מה לעשות?

שלום,
אשמח לשתף ואשמח עוד יותר אם תוכלו לעזור.
אמי היא אישה חזקה, אמיצה, עם רגליים על הקרקע, לביאה אמיתית שתמיד דאגה לי בכל תחומי החיים, מעולם לא החסירה ממני ונתנה לי ערכים וחינוך מדהימים.
אך למרות שאני מבינה שאין בה כוונת זדון, רוצה רק לטובתי ולא לרעתי, היא פוגעת בי והופכת אותי לקטנה מבפנים.
מאז ומתמיד הרגשתי שמשהו דפוק בי, וכיום שאני קוראת ביומנים שכתבתי מהיום בו למדתי לכתוב- אני תמיד כותבת על ש״אני רוצה להשתנות. אני צריכה להשתנות.״ ובכל מקום מופיעים לוחות זמנים יעדים ורשימות.
בדיעבד אני מבינה, שהלחץ להשתנות לא הגיע ממני...
חוץ מהעובדה ששתינו פרפקציוניסטית- כל אחת בתחומיה- אני ואימי הפכים מוחלטים.
אני הרבה יותר רגועה, שלווה, עם נחת רוח, איני אדם מוחצן, לא מושפעת ולא נגררת.
״אני בגילך הפכתי עולמות, הייתי מעמידה סירים ומחזיקה לאמא שלי את הבית״
אני מנקה ומסדרת את הבית באהבה, מהמטבח אני מפחדת והיא לא מוכנה לקבל את זה ולוקחת זאת כתירוץ.
מגיל קטן מאוד אני יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים ומה ממלא אותי, מה נותן לי משמעות כאן בחיים והתחלתי לעסוק בכך. למרות שהתיכון והחטיבה היו תקופות לא פשוטות, אני הולכת לעשות הכל כדי ללמוד את המקצוע שהוא ייעודי, ואני עושה אותו כל יום בתשוקה רבה.
תמיד עולות על הפרק בנות אחרות- אולי אפילו מבלי להתכוון היא משווה ותמיד מוצאת משהו שלא בסדר בי.
״הנה, הבת של חברה התארסה, בגילך, סיימה שירות לאומי. חכמה.. התחילה ללמוד כבר.. אין יותר מושלם מזה״
״הנה בחורה בת 20 כמעט, התחילה ללמוד, מתחתנת עוד מעט. איזה יפה היא.. בחורות חכמות״
וכל אותן בחורות שהיא מספרת עליהן בגאווה, לומדות מקצוע שאני לא מתחברת אליו בכלל, מתחתנות בגיל צעיר מאוד, מה שלא מושך אותי בכלל בגילי.
על מכרה באינסטגרם- ״תראי איזה שרירית היא, אפס אחוז שומן בגוף, לא רואה בעיניים. לא דרדלה. צריך שריר בגוף, להיות פעילה לעשות משהו ולא לשבת כל היום״. (מהבוקר עד הערב כמעט אני בתפקיד והעבודה ממשיכה גם בבית).
אני בעלת נוכחות, יודעת להתלבש ולהציג את עצמי.
מבלי לחשוף או להתלבש פרובוקטיבי אני מסובבת את כל הראשים סביבי- משתדלת תמיד להתלבש בצניעות. לא לובשת שורטים, בתולה, לא שותה ולא מעשנת, יצאתי עם בחור אחד שהיה הנשיקה הראשונה שלי, חוץ מימי הולדת ונשף לא הייתי במסיבות, אני והמצלמה לא חברות טובות אבל אוהבת לשמוח ולרקוד ולצחוק עד כאבי בטן. תמיד עם ראש על הכתפיים.
אפילו העירה לי מעט על הלבוש, ״בשביל בחור וחבר׳ה צריך להתלבש קצת נועז, קצת עכשווי. אין מה לעשות, ככה זה. לא כמו איזה..״ (כי אמרתי שלא נעים לי לצאת עם מחוך ומכנס עור מהבית, למרות שבכלל לא חשופים ומחמיאים לי. נטו בגלל צניעות).

אני מעט חסרת ביטחון, ביישנית לפעמים. למרות שאני משרתת במקום מדהים שהפך למשפחתי ושם מצאתי הרבה חברים.
אין לי הודעה אחת בטלפון מחברים, שהיא מזכירה לי תמיד שאין לי. תקופת הקורונה קשה, וכשישבתי ואמרתי שחסר לי מאוד להתאפר להתארגן ולצאת, היא אמרה, ״אוקיי, אז התאפרת והתארגנת. עם מי לצאת? יש לך עם מי?תראי לי חברה אחת להתקשר אליה או ללכת איתה לים יש לך?״
פעם ראשונה שעמדתי עם דמעות בעיניים שחנקו אותי.
אני יודעת שבכל משפחה רבים עם ההורים, זה לגיטימי וקורה. אבל תמיד בכל מריבה קטנה, זה היה צריך להגמר רע ובקיצון. אני עוד זוכרת איך לפני כמה שנים אמרה לי ״את מפלצת. את בחיים לא תהי רופאה, אולי מנקה בחדר ניתוח״.
אלי מילים שיצאו בזמן כעס, אך אי אפשר שלא להיפגע עמוקות.
לא, אני לא מפוצצת בחברים כי אני מתרחקת מאנשים צבועים ולא מתחברת לכולם. אני מתחברת בעיקר לרופאים ואנשי רפואה, בתי חולים.
לא, אני כבר לא מרגישה בנוח להסתכל במראה כי בכל פעם אני רואה כמה אני דומה לאבי הביולוגי שאמר שאני הטעות הכי גדולה בחיים שלו, ואני לא מתחברת לאדם שהוא.
לא, אני לא חושבת שזה מושלם להתארס בגיל 20 וללמוד לתואר ובסוף להיות מורה. אני רוצה להתחתן ולהקים בית יהודי בישראל, ללמוד שבע שנים את מה שנותן לי משמעות כאן- הדבר היחיד שמצית אש בליבי- וקודם לעשות שירות צבאי מלא.
לא, אני לא הופכת עולמות ולי דברים לוקחים קצת יותר זמן. לאט אך בטוח.
אם תשאלו את אמא שלי מי אני, ותבקשו ממנה להגיד שלושה דברים טובים - אני בספק אם היא תדע.

אני כל כך כאובה, ביום יום בודדה, לא משנה כמה עבדתי על זה אני לא מצליחה לאהוב את עצמי עד הסוף, אני מאוד קשה עם עצמי, קשה לי להשתחרר, ומבלי להתכוון היא משווה אותי לכל מי שלא אני.
אין לי אינסטגרם פעיל, אז אנשים שוכחים מקיומי. רק אם אעלה סטורי- נזכרים שקיימת.
שום דבר בי לא מספיק טוב בי בשבילה, אם בכלל.
לדבר- אין טעם, ניסיתי זאת בעבר.
תמיד מעירה לי מאה פעמים ביום, וכבר הענשתי את עצמי בעבר כשסיפרה שכל הצרות שלה בגללי.

אובדת עצות, המצב חורה לי עד עמקי נשמתי.
אשמח לדעתכם, לייעוץ, לדרך מסויימת להרים את עצמי מהבוץ הטובעני הזה.