היי חברה, אני אתן קצת תקדים על עצמי-
קוראים לי לי(שם בדוי) יש לי אחות נכה 100%,
גדלתי להיות ילדה עם ביטחון והערכה עצמית נמוכה מאוד, רוב הזמן ההורים עסקו באחותי ולא בי
בגיל 14 התחילו לי הפרעות אכילה- התחיל בבולימיה והמשיך להפרעת אכילה כפייתית עד עכשיו (21 כיום)
זה היה מלווה בדיכאון,הסתגרות בחדר, הזנחה עצמית,שקרים לכל הסובבים בעיות חברתיות ונפילות וחוסרים בלימודים כמובן.
ואז התגייסתי לצבא שמה התחלתי לממש את עצמי והרגשתי טוב ההפרעות אכילה פסקו, והיה לי מעגל חברתי תומך ואוהב, גם אהבה,
נפצעתי בפעילות מבצעית והייתי צריכה לעבור תפקיד,
עם זה שעברתי תפקיד איבדתי גם את כל המעגל שהיה לי(זה נהיה קשר משלט רחוק)
זה הגיע למצב שגם במערכת הצבאית סבלתי והמצב הנפשי שלי היה ממש גרוע הרגשתי שאני נופלת לבור אם זה עם אחותי, הפציעה, עם ההפרעות אכילה, הכישלון. נמנעתי מקשרים עם אנשים והסתגרתי החדר (זה גם היה חלק מתהליך לצאת מהתפקיד שקיבלתי-הייתי החיילת היחידה תחת קצינה שהיא סרן וברגע שהיא הבינה שאני לא רוצה להיות תחתייה ובתפקיד היא התנקלה לי הרבה)
זה גרם לי לפתח חרדה חברתית,חוסר ביטוי עצמי, השמנה.
(מזכירה אני גם ככה עם ביטחון רעוע דכאונות והפרעות אכילה לפני הצבא)
ההפרעות אכילה חזרו ובגדול, האכילה הכפייתית נהייתה עצומה,
והאיבוד שליטה בחיים פשוט הכה בי
אני נמצאת בנקודה אדישה ובודדה מחזיקה קשרים חברתיים אבל לא אמיתיים ככ (אני גם לא אמיתית איתם)
ומרגישה שאני ריקה מבפנים, מתה מבפנים, יש בי הרבה סבל אבל אני כלפי חוץ לא משדרת שום דבר,
משתפת כשצריך אבל לא מצליחה להגיע לתחושת פורקן
תקווה, כאילו הכול רע הכול לא בסדר,
כמובן שכל נפילה שהייתה לי באה עם רצון לסיים את הכל ומחשבות חוזרות על זה,
אני לא אובדנית כבר והבנתי שהחיים האלה שווים הרבה, אני אדישה וסגורה
אני מטופלת על ידי פסיכותפריסט אבל זה יקר ובמיוחד תוך כדי צבא,
איך אני מחזירה בחזרה את החיים שלי?
את הפתיחות? את האמון בבני אדם? להרגיש משהו?
מישהו שיכול להאיר לי את כל החושך הזה?
תודה על מי שיהיה פה בשבילי
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות