מקיימת איתו סייבר סקס רק בשביל לדמות שלמישהו אכפת ממני

אני לא יודעת אם יהיה למישהו כח לקרוא הכל, אבל אני באמת זקוקה לעזרה.

אני עוד חודש בת 18, לא היה לי חבר ולא התנשקתי.
מצד אחד אני יכולה להגיד שכן מתחילים איתי, אבל מעט. אני כל כך כמהה לאהבה ומגע אבל בפעמים שהתחילו איתי סירבתי. אפילו חלק חשבו שהתעלמתי מהם מרוב שאני מדברת בשקט ובחוסר ביטחון.
אני כן חושבת שאני די יפה, אבל אני מרגישה שרק אני והאנשים שממש קרובים אליי יכולים לראות את היופי שבי. בגלל זה כל פעם שמישהו מעוניין בי אני חושבת לעצמי שהוא בטח נואש אז הוא החליט להתפשר עליי.

אני גדלה בבית שכל כולו משרה חוסר ביטחון, רוב המשפטים שאני שומעת ביום ביום זה על כמה שאמא שלי שואפת להיות גבוהה ורזה (היא יותר גבוהה ויותר רזה ממני), על זה שרק בנות דקיקות ורזות יכולות ללכת לים עם בגד ים. לא פעם ולא פעמיים היא אמרה לי "מסכנה" בגלל הירכיים שלי. סבלתי ממנה המון בילדות, כל פעם שהפרעתי לה לנקות היא סתמה לי את הפה עם אוכל, ככה גדלתי להיות ילדה שמנה. עד כיתה ו' בערך אני זוכרת שהיא הייתה מכה אותי כל פעם שהייתי אוכלת יותר מדי או אוכלת משהו שלא בא לה לעין. חוץ מלהכות היא לא עשתה עם זה כלום, המשיכה לקנות אוכל משמין ועד היום ממשיכה.
אבא שלי אמנם לא הכה, אך המילים שלו גם כאבו. עד כיתה ד' הייתי די קרובה אליו, אפילו מחבקת אותו עד שהוא עזב לחו"ל לשנה שלמה. כשהוא חזר התרגשתי כל כך ורציתי לחבק אותו אבל הוא עלה לאוטו, אמר לנו שלום וזהו. מאז נוצר נתק מטורף, לא חושבת שחיבקתי אותו או קיבלתי ממנו איזשהו סוג של מגע (ליטוף על הראש, חיבוק) מכיתה ד'. אבל מה שכן הוא לא הפסיק להגיד לי שאני שמנה ושאני חייבת דיאטה ולעשות הליכות ולהפסיק לאכול. האמת שעד היום אני לא מסוגלת לאכול ליד שני ההורים שלי, כל הזמן יש פחד מתמיד שיעירו לי למרות שהם כבר מכיתה ח' לא עושים את זה כל כך.

ניסיתי המון דיאטות, הראשונה בכיתה ב'. הייתי אצל דיאטנית ולא הבנתי בכלל מה אני עושה ולמה אבל עשיתי מה שאמרו לי. כמובן שאכלתי בסתר והחבאתי הכל.
בכיתה ה' לקחתי כדורים משלשלים ותה משלשל.
בכיתה ז', אמא שלי התחילה לרסק לי את הכדורים האלה באוכל.
בכיתה ח' הפסקתי לאכול ורזיתי הרבה עד שהתעלפתי ואשפזו אותי בגלל זה.
בין לבין היו מלא ניסיונות של הקאות.
הקטע שאני בכלל לא כזו שמנה. מלאונת? אני לא יודעת איך להגדיר. 57 קילו.
היו לי גם המון בעיות בכיתה, וגם עם החבורה שהייתי בה, בדרך כלל תמיד הייתי במרכז אבל בגלל הבעיות שהיו לי בכיתה נכנסתי לדיכאון, הפחתתי ביציאות איתם, רבתי עם המון חברות טובות שלי משם, הקשר התנתק עם השאר והגעתי למצב שאני מאוד בודדה. הייתי שנה בדיכאון ולא יצאתי מהבית הרבה זמן וזה הוביל אותי לחיות מאחורי מסך.

אני יודעת שזה לא בריא לי ולא טוב לי, אבל הכרתי באינטרנט מישהו בן 26 לפני כמה חודשים. זה אולי ישמע קצת הזוי, אבל אנחנו מנהלים מערכת יחסים של אדון ושפחה. אני לא אשקר, בהתחלה זה מאוד הדליק אותי אך עם הזמן נהיה לי רע עם זה יותר ויותר. אמנם הכל בינתיים בהתכתבויות ובטלפון כי אני לא רוצה להיפגש איתו עדיין. אבל עד שהוא לא חרמן ההתכתבות היא די רגילה כמו בני זוג. אני כל כך כמהה וזקוקה לזה. יחס ממישהו, חום, דאגה. מישהו שחושב שאני יפה, שאני מושכת, אפילו ששלחתי לו תמונה של כולי.
כשהוא רוצה שאספק אותו אני לא יכולה לסרב אז אני אומרת לו דברים שלא נוח לי איתם, אתם יכולים לתאר לעצמכם מה. אבל לא כיף לי עם זה, זה עושה לי ממש רע והכל יוצא מאולץ אבל אני מפחדת לאבד את הקשר איתו. בחיים לא היה לי מישהו שהתייחס אליי, שרצה אותי גם אם זה לקשר מיני. הוא אומר לי שהוא יחבק אותי ויעטוף אותי ואני קונה את זה ובוחרת להתעלם שכל מה שהוא אומר אלה שטויות ואני בסך הכל סיפוק מיני. גם הגיל שלו די מעוור ומלהיב אותי. מצד שני הוא אומר שהוא יחכה לי כמה שצריך עד שאהיה מוכנה להיפגש, וגם אם ניפגש לא יהיה חייב לעשות משהו שלא ארצה בו. ההתלבטות בנוגע לפגישה זה הפחד שהוא יתאכזב מהמראה, ההתלבטות השנייה היא שאני לא יודעת אם אני צריכה להיפגש איתו. בוודאות נעשה דברים שלא עשיתי בחיים עם גבר, ואני חלשה מולו ויהיה לי קשה לסרב לו. אני לא יודעת אם כדאי לי לבזבז את הפעמים הראשונות בדברים האלו עם מישהו שאין בינינו אהבה. אני כל כך זקוקה למגע, לחום, לליטוף, לנשיקה שאני כמעט נכנעת לעקרונות ולדעות שלי. אני בדרך כלל דעתנית וחדה לגבי יחסים בין גברים לנשים, אבל קשה לי לעמוד עליהם כשאין לי כלום. קשה לי עם הבדידות הזו.
אני לא יכולה לצאת ולהכיר כי אני חסרת ביטחון, עם הדיכאון גם נהייתי ביישנית וסגורה. כשמתחילים איתי או אפילו כשסתם מדברים איתי אנשים חדשים או כאלה שלא קרובים אלייי אני מתחילה להילחץ ולדבר שטויות והכל נהיה מביך וסיוט.

בקיצור, אני לא יודעת כל כך מה אני מבקשת פה, לא יודעת למה סיפרתי את כל העבר..
אני יודעת שלא כדאי לבזבז את הפעמים הראשונות עליו, אני יודעת שאני גם צריכה להפסיק עם זה כי זה עושה לי רע. אבל איך? ניסיתי לדבר איתו מספר פעמים שאני לא רוצה את זה יותר וכל פעם מחדש הוא משכנע אותי לא לוותר על זה.
ועוד דבר, איך אני מתגברת על החוסר ביטחון? על הביישנות וההסתגרות? הדימוי העצמי הנמוך?
איך אני יוצאת מהבדידות הזו? יש לי חברה ממש טובה, אבל אני עדיין מרגישה בודדה. אני מרגישה שאני צריכה אהבה, מישהו שרק הוא יוציא אותי מהדיכאון והבדידות, אבל יחד עם זאת קשה לי לצאת ולהכיר. מה שנשאר לי זה רק ההוא, בן ה26.