הבולימיה הורסת לי את החיים! איך לצאת ממנה ומהמצב שאני נמצאת בו?

שלום לכולם ותודה רבה שנכנסתם. אני חייבת עצות, מילה שתכוון, אפילו סתם קריאה שלכם, לדעת שמישהו שומע את הכאב שלי..

אני בת 16, גרה במרכז. עד לפני שנה הכל היה בסדר- הייתה לי אהבה ראשונה בדמות אדם שהיה משמעותי ויקר ללבי- היינו יחד שנה, היו לי חברות טובות שאהבתי והכל התנהל פחות או יותר על מי מנוחות.
ואז החבר שלי דאז החליט לעזוב אותי. לא התאים לו יותר. עברנו תקופה מורכבת ובנוסף גם המשפחה שלו לא הייתה בעד הקשר, אז נאלצתי בלב כבד לשאת את הפרידה ממנו.

הוא לא בזבז זמן, ואחרי זמן קצר יחסית התחיל לצאת עם מישהי חדשה- רזה.
הוא תמיד טפטף לי במהלך הקשר שלנו שאני לא רזה, אבל אהבתי אותו אז התעלמתי. אחרי שנפרדנו הבנתי שסוף סוף מצא את שחיפש, ובדרך בחר לאבד אותי..

כשהייתי איתו שקלתי 61 קילו.
אני די נמוכה (1.55), ועודף המשקל היה ניכר.
לא אהבתי את הגוף שלי אבל הפנים שלי היו יפות, מוארות ובריאות כך שזה חיפה עבורי.
ישר אחרי שנפרדנו החלה להשתולל בעולם מגפת הקורונה, כולם נכנסו לבתים והייתי צריכה להיות עם המשפחה בין ארבע קירות המון זמן.
ההורים שלי כל הזמן היו מדברים איתי על דיאטה, משפטים נוסח "תראי מה נהיית" ו"את חייבת לרדת במשקל" היו נשמעים תדיר בבית. אמא שלי הייתה מציעה תפוח במקום צהריים, ולא הייתה נחרדת אם הייתי מדלגת על ארוחות.

החלטתי שאני מתחילה דיאטה. בהתחלה זה עוד היה יחסית מבוקר, אבל לא ירדתי הרבה. ממאי ועד ספטמבר ירדתי שישה קילו לערך. לינואר 2021 הגעתי כשאני שוקלת 54 קילו.
מבחורה מלאה שלא אהבה את הגוף שלה- הפכתי לבחורה רזה ששונאת את הגוף שלה.
ואז התחיל הגיהנום הפרטי שלי. הבולימיה התחילה.

התחלתי להקיא. כל דבר, גם הכי קטן- היה מוצא את עצמו באסלה. לא היו לי התקפי אכילה אף פעם- אבל גם את המעט שהייתי אוכלת לא הייתי מסוגלת להשאיר אצלי.
ימי צום לא היו דבר חריג בנוף שלי פתאום, זה הפך להיות הרגל של לפחות פעם- פעמיים בשבוע.
אז והיום- האכילה שלי לאורך יום שלם מבוססת על 500 קלוריות בלבד, שגם הן מוצאות את עצמן באסלה.

כשההורים שלי גילו הם איבדו את זה- אמא שלי צעקה, אבא שלי בכה, אחותי לא הבינה איך זה קרה.
אבל האמת היא שאמא שלי הייתה מנסה לעשות לי דיאטות עוד מכיתה ב', תמיד ביקרה את הגוף שלי ואף פעם לא גרמה לי להרגיש בטוב עם עצמי.
אבא שלי תמיד אמר לי מילים מעליבות וגרם לי להרגיש כמו הר אדם.
עכשיו הם בוכים על זה, מתחננים שאחזור לאכול.
כיום אני שוקלת 49 קילו, והיד עוד נטויה. מצד אחד רוצה לרדת עוד במשקל, מצד שני מרגישה שבויה תחת עול המחלה.

העניינים התחילו להסתבך לפני שלושה שבועות. העור שלי התחיל להיות מגורה ויצר מין קשקשים כאלה. גירד, עקצץ והיה לא נעים.
הלכתי לרופא עור שאמר שזה יובש בעור ונתן מרשם למשחות, שלא עזרו. הלכתי אליו שוב, הוא נתן מרשם למשחות נוספות וחזקות יותר, שגם לא עזרו.
בפעם השלישית הוא הביט מקרוב יותר ואבחן לי פסוריאזיס- מחלת עור חשוכת מרפא שתוקפת אנשים כתוצאה מסטרס. הפסוריאזיס תקף אותי בקפלי העור (בתי שחי, מתחת לחזה ועוד מקומות). מי מכם שמכיר אותה- לבטח יודע שהיא לא אסתטית ולא נעימה למי שחולה בה.

בנוסף לבולימיה שאני נמצאת בה כבר כמעט שלושה חודשים, סבלתי מחרדות והתקפי בכי בלתי נשלטים. החברות שהיו לי עזבו אותי, כבר לא הייתה לי אהבה והרגשתי לבד. אני עדיין מרגישה לבד. אף אחד מהאנשים שאהבתי לא כאן בשבילי היום, אין לי עם מי לחלוק את הפחדים שלי לגבי מה יהיה איתי, ואת התהיות על האם אוכל אי פעם לצאת מהמצב שאני נמצאת בו.
אני לא מדברת על זה עם ההורים שלי כי הם גם ככה בדיכאון מהמצב שלי, לא יודעים מאיפה כל המחלות האלה נחתו עליי משום מקום. לא רוצה לצער אותם עוד יותר.

גם השינוי בחיצוניות נתן אותותיו ואני כבר לא נראית אותו דבר- מתחת לעיניים שלי, שהיו פעם נוצצות, התקבעו להן שקיות שחורות ועמוקות. השיער שלי, שהיה עבה, גלי ומלא חיוניות (תמיד אמרו לי שהשיער שלי הוא הדבר היפה ביותר אצלי)- נשר והיום הוא דק כמו נייר. גם השיניים כבר לא מה שהיו.
אני מרגישה כ''כ רע עם עצמי..

כל כך רוצה לצאת מזה! כל כך עייפה ומותשת מזה. כל כך עצובה, המון זמן לא חייכתי.
בתחילת המחלה חשבתי לעצמי שאם ארזה אז כל הבעיות יפתרו לי בחיים- קיוויתי לאהבה ולחברות חדשות, ורק עכשיו אני קולטת שכשהייתי מלאה היה לי את כל זה ובשפע, ובלי שום קשר לכמה שקלתי.
היום אני רזה ואף בחור לא רוצה אותי או מסתכל עליי, אף אחת לא רוצה להתחבר אליי ובכללי איש מהכיתה/שכבה/כל מקום אחר שאני הולכת אליו לא מגלה בי עניין.
החברות שהיו לי לא בקשר איתי. שתיים עברו לבתי ספר אחרים, עם שתיים אחרות הקשר נותק עקב ריב גדול. עם ארבעתן שום קשר לא יחזור יותר לצערי.

אני רוצה לצאת מהבולימיה כי היא הרסה אותי- את שמחת החיים שלי, את המראה שלי ולמעלה מכל את הבריאות שלי. בגללה קיבלתי מחלה לא פשוטה שאני לא מאחלת לאיש, בגללה שקעתי לעצב גדול ובגללה אין לי חשק לעשות כלום. חולשה ועייפות הן מנת חלקי בימים אלה.

אני מפחדת ללכת לטיפול פסיכולוגי. מפחדת להתעמת עם השדים שלי מול אדם חיצוני, ובקול.
יש לי כמה דברים שהייתי רוצה ואשמח שתגידו לי אם יש דרך לגרום להם לקרות-

1. שהשיער שלי יחזור לעצמו אי פעם (למה שהיה- עבה, חיוני וללא נשירה)
2. לחזור להיות מאושרת.
3. להיות בריאה בנפשי ובגופי.
4. להיות נאהבת..

אני רק בת 16, החיים שלי לא אמורים להיראות ככה. אני לא רוצה שהם ייראו ככה.
איך משנים את התמונה? איך להציל את עצמי? מוכנה לעשות הכל ! רק תציעו מה.

* תודה מראש למי שיענה, ואני מבקשת מכם- בלי לשפוט בתגובות... אשמח לביקורת בונה ומכבדת, אבל בבקשה- בכבוד. מספיק קשה לי..

חג שמח וכל טוב לכם!