ההורים אומרים לי שאני בכיוון הנכון, אבל אני מרגישה מהסביבה אחרת... מה לעשות?

שלום לכם,
מאז ומתמיד הייתי עוף מוזר, אחת כזאת שפשוט לא מתאימה לחבורות או קבוצות.
אני לא אומרת את זה בשביל להישמע מיוחדת או שונה, אני לא טיפוס כזה. כולנו מיוחדים ושונים זה מזה, אני אומרת את זה בגלל שזאת פשוט עובדה....

אני בת 17. ומאז היסודי אני זוכרת את עצמי כילדה מאוד מופנמת. אבל חשוב לי לציין - הרבה אנשים רואים במופנמות דבר רע, וזאת באמת חשיבה שגויה. אתם בטח חושבים שהייתי לבדי ובכיתי בחדרי על כך שאין לי חברים - אבל זה לא נכון. הייתי הולכת לבית ספר מדברת עם כמה בנות, חוזרת הביתה ונטו לבד בסלון או בחדר מתוך בחירה שלי. לא הייתי ילדה שמזמינה חברות הביתה, בטח שלא לישון, כי לרוב לא התעניינתי במה ששאר הבנות אהבו ולא רציתי לשעמם אותן או שאני בעצמי אשתעמם. בתקופת היסודי לא אהבתי את מה שבנות אהבו בדרך כלל נגיד:
רוב הבנות אהבו להקות בנים, ג'סטין ביבר, דיסני, פיות ודברים בסגנון,בעוד שאני מאוד אהבתי את מייקל ג'קסון, להמציא דמויות ולכתוב. מאז כיתה ד התחלתי לכתוב שירים וסיפורים, בדרך כלל עם נושאים בוגרים כמו מערכות יחסים, או עלילות בידיוניות ועולם הדמיון בעיקר. מלבד זאת מאוד אהבתי היאבקות, הייתי משחקת במכות עם אחי וצופה בwwe, אהבתי לטפס על הרים וללכלך את הידיים, לא ילדה עדינה במיוחד...

בחטיבה דברים די התבהרו לי כשניסיתי את מזלי אצל חבורת המקובלים. בהתחלה באמת שהצלחתי, להרכיב על עצמי מסכות כדי להרשים אותם, אבל אז קלטתי שהם יורדים על ילדים אחרים, "פחות טובים" מהם וממש לא אהבתי את הרעיון הזה. בחטיבה הייתי נערה שעמדה על שלה ועל הדעות שלה. לא בדיוק פחדתי מתגובה של ילדים אחרים אבל באמת שלא ראיתי בעיניים, וחטפתי חרם ובריונות מצד קבוצה גדולה של ילדים במשך שנה. גם עברתי בעיות בבית עם הורי הגרושים והייתי פשוט לבד. זאת הייתה תקופה של להתנחם, להילחם, לבכות, לאהוב ולהעריך את עצמי לבד. לא הייתה לי אוזן קשבת מלבד סה"ר, האלופים, שנעזרתי בהם מדי פעם.

פעם אחת הגיע שוטר לחטיבה כדי לדבר איתי בזמן ההפסקה, ואני כמובן נבהלתי ובכיתי. זה היה בגלל משהו שכתבתי בצורה לא נכונה... אם אתם מבינים... והפיצו עלי שמועות שנעצרתי. בהחלט תקופת החטיבה הייתה נוראית, אבל את הרגעים הטובים שלי ממנה אני חוויתי לבד. אם זאת הייתה סדרה טובה, התסריט הראשון שכתבתי, שירים ודמויות שהמצאתי וחוויתי בלי סוף... וכן גם טיולים ושטויות בעיקר עם המשפחה שלי.

הגעתי לתיכון והכרתי ילדים חדשים - שם נפל לי האסימון, שם הבנתי. יש לי נטייה להתחפש ולהשים מסכות בהתחלה כשאני מכירה מישהו, מתוך "הישרדות". עם הזמן המסכות האלו מתחילות להירקב ויוצאת האני האמיתית. הבנתי שרוב הנושאים שמענייני את הנוער סביבי לא מעניינים אותי כמו בדיחות כחולות, להקות פופולאריות, סוגי אלכוהול, מסיבות, דיאטות ורכילות של מי עשה עם מי ולמה - זה משעמם אותי מאוד.
אני טיפוס שקשה לו לזייף רגשות.... אנשים קרובים היו כנראה אומרים עלי שאני די מופנמת, סגורה, מחושבת ועם "ראש על הכתפיים". נפגעתי המון, הגעתי למקומות מאוד נמוכים עם עצמי ועם חברים אחרים, אני לא רואה סיבה מוצדקת להיפתח לכל אחד. אני די מחושבת זה נכון, ורגשות הן צד נוראי אצלי. מאוד קשה לי לחשוף אותן גם כשאני רוצה. אני יכולה להתלהב, להתרגש, לשמוח ולהיות הכי עצובה - אבל אנשים לא יזהו את זה, כי זה בתוכי ולא מופיע לי על הפרצוף. עוד דבר שמאוד קשה לי לשחק אותה חברותית מאוד, זאת פשוט לא אני... אפילו עם המשפחה שלי אני מרגישה מאוד סגורה.

תראו אני רוצה חברים, ואני באמת חברה נאמנה וטובה. "עדיף חבר אמיתי מאשר אלף צבועים" הוא משפט שהולך איתי לכל מקום. אבל אני לא מרגישה שמצאתי את החברים שלי עדיין. אחי בן ה16 הוא ההפך הגמור ממני. חברותי מאוד, יוצא למסיבות, היו לו כבר כמה חברות ויש לו חשבון אינסטגרם עם המון עוקבים. הוא "חתיך וכריזמטי" אבל גם נגרר... אני די סגורה, מעדיפה לקרוא או לכתוב מאשר לצאת למסיבה, לא היה לי חבר, ואין לי בכלל אינסטגרם - כי זה לא מעניין אותי איפה את נמצאת, ובואי, גם אותך לא באמת מעניין איפה אני נמצאת.

אני הילדה הטובה שמצטיינת בלימודים, נהנת בחדר שלה רוב היום וההורים שלי הם החברים הכי טובים שלי. אבל אני מפחדת להרגיש בודדה או לא קשורה כזאת גם בהמשך, בצבא ובכללי בחיים. אני גם רוצה להתנסות בזוגיות, לצאת עם חברות לאנישהו במיוחד לטייל בעולם. החלום שלי הוא להיות תסריטאית ושגרירה אגב, תרבויות מאוד מאוד מעניינות אותי:) ההורים אומרים לי שאני ילדה אינטליגנטית ובוגרת לגילי. אבא חורג שלי אמר לי פעם ש"יש לך יותר ידע מניסיון". והמורה שלי קצת העליבה אותי ואמרה לי פעם ביום הורים: "את העמוד של הכיתה, את מתנהגת כמו אישה בת 60".
אשמח להסתכלות של אנשים עלי מהצד. אתם רואים לי עתיד ורוד יותר, בכנות?
אני מרגישה שאני מפספסת הרבה, לא יודעת מה ולמה...
תודה רבה על הקריאה!