מיואשת מהמשפחה, הרווחה לא עוזרת ואין לי לאן ללכת

המצב אצלי בבית מסובך, מאוד מסובך. אני אקצר כדי שזה לא יהיה לא יהפוך לספר, למרות שזה די קשה. אמא שלי חולת אפילפסיה, היו לה די הרבה התקפים חזקים, לפני שלוש ארבע שנים היה לה התקף שבו היא שברה את הכתף בצורה נדירה (נדרשו 5 ברגים ופלטינה כדי לסדר את השבר) ואת היד. יש לה גם פלטינה בגב בגלל שהרימה הרבה דברים כשעבדה בתור אחות. הכאבים שהתלוו לפלטינה הורגעו בעזרת משככי כאבים. היא התמכרה אליהם. הגיעה למצב שבתוך שלושה שבועות היא מסיימת 250 כדורים. אפשר להגיד שהיא הפכה לנרקומנית. היא התמכרה אליהם והשתנתה ב-180 מעלות. אני הבכורה בבית, זאת שזוכרת איך אמא הייתה לפני שהכול התהפך. ההתקף הראשון שלה היה כשהייתי בת 10. היא עלתה במשקל בצורה קיצונית, היא הפכה להיות אלימה, קולנית, עצבנית, לא צפויה. אם ברגע אחד היא יכולה להיות האישה האינטליגנטית שגידלה אותי והפכה אותי להיות האישה שאני היום, וברגע אחר כך היא יכולה להיות השטן בכבודו ובעצמו שרק מייחל לרגע שאני אעוף מכל המדרגות. סבא שלי גר איתנו, לפני חמישה חודשים גם סבתא שלי גרה איתנו אבל לצערי היא נפטרה, שניהם ההורים של אמא שלי. סבתא שלי חלתה בדמנציה ולכן עברה לגור איתנו, היא לאט לאט הידרדרה, נהייתה משותקת למיטה ובסופו של דבר נפטרה בבית החולים. זה היה קשה לכולנו וזה גרם למתיחות לא קטנה ביני לבין אמא שלי. נפגעתי לא מעט בעבר, הייתי בדיכאון מוכחש שלוש שנים, סגרתי את עצמי ואת הרגשות שלי. עד היום חלק מהרגשות שלי סגורים בתוכי רק בשביל לא להיפגע. לצערי הייתי אנוכית, כשראיתי שזמנה של סבתא שלי הוא לא רב, התרחקתי, סגרתי את עצמי וניסיתי להתעלם מהמצב. שמתי חומה ביני לבין האישה שגידלה אותי מהיום שבו רק נוצרתי ברחם של אמא שלי. אני מצטערת ומתחרטת על זה, אבל אני לא מתחרטת כל כך כי לא הרגשתי את הכאב העצום שהייתי מרגישה אם לא הייתי שמה את החומה. הכאב הזה משתק אותי כל פעם כשהוא בסביבה...ואמא שלי שונאת אותי על מה שעשיתי. לא פעם זה נושא לוויכוח, ולא משנה כמה אני מסבירה את עצמי-אני עדיין הנכדה הכי גרועה בעולם.
אבא שלי סובל לא פחות- אמא שלי מתעללת בו, היא צורחת עליו ומקללת אותו, מאיימת עליו בגירושים ואז בוכה לו שהוא לא אוהב אותה, וכשהוא מוכיח לה שהוא כן, הכול חוזר לעצמו בדיוק לעשרים וארבע שעות-ואז מתחילים הוויכוחים שוב. אני לא מסוגלת לשתוק. פעם האמנתי (בגלל שההורים שלי שיכנעו אותי להאמין בזה) שאני זאת שממוטטת את המשפחה. הייתי שותקת ושונאת את עצמי על זה, מקווה שמישהו יקח אותי מהעולם הזה רק כדי שאני אפסיק לעשות כל כך הרבה בעיות. היום אני מבינה שהבעיה היא באמא שלי בעיקרה, ואני תמיד נכנסת באמצע. אני תמיד צורחת על שניהם, מנסה לנהל את העיניינים. מנסה להרגיע ומנסה להעמיד אחד מהם במקומו. בגלל זה אני גם המטרה המרכזית לכל המריבות. אני לרוב משמשת אוזן קשבת לאבא שלי, פסיכולוגית שלו. הוא מדבר ואני מקשיבה. אני תומכת. הוא נשען עליי ובוכה, מבקש עזרה. הכול טוב ויפה-אבל כשזה מגיע לרגע האמת, לריב..הוא תוקע לי סכין בגב, הוא נוטש אותי, למרות כל הסבל שאמא שלי עושה לו (היא מכה, מקללת, צורחת מייחלת לכולנו מוות). הוא נוטש אותי ומתחיל לצאת ולצרוח עליי עד שנמאס לי ואני עוזבת את הבית. לא פעם זה נגרר גם למכות בינם לביני. וזה מה שקרה הפעם.. בפעם המי יודע הכמה. אבא שלי ביקש שאנקה את המטבח (כשאגב לא הזכרתי, אני עובדת, מתנדבת, מנקה ומבשלת בבית (כשאני היחידה שדואגת לזה, אבל אף אחד לא מודה. אמא שלי מבשלת מדי פעם אבל הבישולים שלה כבר לא אכילים וגם לא של אחותי האמצעית (שתי אחיות קטנות, אחת בת 14 ואחת בת 7), אף אחד לא מנקה חוץ ממני-סבא שלי מסדר ומשנה מיקום של כל דבר וחפץ כל יום וזה לא נקרא לסדר, זה רק מחרפן את כולם יותר), ולא הסכמתי כי בזמנו הייתי צריכה ללמוד לבגרות חשובה שהיה לי מאוד חשוב להצליח בה. אמרתי להם שהם חמישהו, הם יכולים להתמודד ולסדר הפעם בלעדיי. אבא שלי עשה פרצוף והלך לחדר. אחרי חמש דקות אמא שלי באה, מתחילה לצרוח עליי שאני עצלנית, שאני דואגת רק לעצמי ושאני לא עושה כלום בבית (וזה ממש לא נכון), שאני דואגת רק לבגרויות שלי (ותסלחו לי, לדעתי הבגרויות שלי מאוד חשובות), היא התחילה לקלל אותי, וכשראתה שהתעלמתי התעצבנה יותר והעבירה הילוך קדימה. אבא שלי חזר למטבח ושיתף איתה פעולה, מפה לשם, הם החטיפו לי, אני החזרתי להם, היו קללות, היו צרחות, היה הרבה הרבה הרבה בכי (כמו תמיד), היה איום מצד אבא שלי שהוא הולך לסיים את החיים שלו אם אני אצא מהבית (כי זה מה שאמרתי שאני אעשה-ותסלחו לי אם אני לא יכולה לסבול את כל הדרמות האלו), בסופו של דבר, יצאתי ונסעתי לחבר שלי ועכשיו אני כבר שבועיים ישנה אצלו. וכמו כל פעם שאני ישנה מחוץ לבית, ההורים שלי בימים הראשונים מנסים לעשות לי רגשות אשם, לצרוח ולקלל אותי ואת חבר שלי, להאשים אותי בזה שאני מעדיפה את המשפחה המרוקאית המסריחה שלו (תסלחו לי, ביטוי של אמא שלי), ומעדיפה את החבר הערס המעשן והשותה שלי (כשהוא לא ערס, לא מעשן, ולשתות מדי פעם לדעתי זה לא דבר רע-גם אני שותה פה ושם, שוב ציטוט של אמא שלי) ולא את המשפחה שלי (משפחה מאוד אוהבת יש לציין). אחרי שבוע, התגובות מתחילות להתרכך, אחר כך הם מתחילים להתחנן שאבוא הביתה, מנסים לשדל את החבר ללחוץ עליי וגם את הסבתא השנייה, אחרי שבועיים לפי הלוז הקבוע אני בדרך כלל חוזרת-אבל עברו כבר שבועיים ואין לי שום חשק לחזור, הפעם הריב הזה גרם לי לשקול ברצינות להתחיל להשכיר דירה, יקח כמה כסף שיקח. נמאס לי ללכת על ביצים בבית, נמאס לי שעד שסוף סוף אני כן אומרת מה מפריע לי וכן אומרת מה שאני חושבת, הכול נרגע לכמה זמן ואז מתחיל שוב-אני לא בובה, אי אפשר לשחק איתי ככה. הם לא מבינים שהם לא יכולים לשלוט עליי ולהחליט בשבילי כבר, והם עדיין מנסים לכפות עליי את הרצונות שלהם.
יש הרבה חורים במה שכתבתי, אבל כתבתי הרבה הרבה יותר מדי, תודה למי שקרא, זה היה פורקן טוב, אשמח לעצות מה לעשות? הרווחה לא עוזרת, ואשפוז בגמילה לאמא שלי לא יקרה כי היא עוד נחשבת שפויה ואפשר לדבר איתה אז אי אפשר להחליט בשבילה, אני מתגייסת עוד תשעה חודשים ואני בהחלט לא אצליח לסבול התנהגות כזו במשך כל כך הרבה זמן.
מה לעשות? אני כבר נואשת.