איך לא לקנא באחרים, איך להתמודד עם סיפור חיי?

סיפור חיים מורכב - נולדתי חילוני, המשפחה החלה להתקרב לדת ואחכ לשמור שבת כשהייתי בן 8. אני חזרתי בתשובה בגיל 13, ועברתי לישיבות ומשם לישיבות חרדיות. בגיל 19 נפקחו לי העיניים והבנתי שעבדו עליי. אחרי שאת כל גיל ההתבגרות העברתי שם(יכול לכתוב ספר שלם על חוויותיי שם). חזרתי לבית הוריי. נתקלתי באנשים אטומים שלא רואים את הבן שלהם מול עיניהם אלא אך ורק את הדת. בשנים הראשונות הייתי במצב נפשי לא קל, ולמרות כל זאת הם התעללו בי ואסרו עליי להשתמש בטלפון כי יש בו אינטרנט והוא 'לא כשר', אסרו עליי לשבת רגל על רגל ועוד. סבל בל יתואר. אחר כך הודות לעבר שלי, הצבא נזכר לגייס אותי בגיל 21. ועקב העבר שלי, לא הצלחתי להשתלב, ושוחררתי על קשיי הסתגלות. יצאתי לעולם האזרחי כשאין לי שום כישורים מתאימים להשתלב בחברה החילונית, לא בגרות, אפילו לא 12 שנות לימוד, וגם לא כישורים חברתיים, פחד ורתיעה מהמין השני עקב החינוך האפל והאיום שקיבלתי בגילאי העשרה. למרות זאת, מצאתי עבודה, עזבתי את ההורים, וניסיתי להיכנס ללימודים אקדמיים. משראיתי שזה לא מצליח, החלטתי ללמוד לבגרויות מאפס. סיימתי כעבור שנה וחצי עם תעודת בגרות ביד. ברוב טיפשותי חזרתי לבית ההורים כדי לחסוך. אמנם אולי חסכתי מעט, אך חטפתי. חטפתי עוד דת ועוד דת, כאילו לא מספיק מה שעברתי. לא למדתי כנראה. זה נגמר כשאבא שלי הרים עליי מקל ורצה להרביץ לי, ובמקום להגיע למצב חמור, אמרתי לו שיוריד את המקל כי אני הולך. קמתי, לקחתי כמה דברים והסתלקתי משם, ספרתי לחבר טוב והוא נתן לי לגור אצלו חצי שנה. כעבור חצי שנה התחלתי ללמוד בארץ, למרות הרצון שהיה לי אולי לעזוב - וזאת משום המגיפה שחסמה את האפשרות לעבור , ואף אחד לא ידע מתי זה ייגמר, ולכן החלטתי ללמוד כאן. אני רוצה לספר לכם שאני מסיים שנה ראשונה, אך לא ברור לי מה קורה איתי, אם אני רוצה להישאר ולגמור עד הסוף, או ללכת ולחתוך כבר עכשיו. אני רוצה להתמקד בכך שאני מרגיש רע עם עצמי קצת. מרגיש רע עם עצמי על כך שאני מרגיש שאין לי משפחה תומכת. אבא שלי ואמא שלי רואים קודם כל את הדת לפני שרואים אותי. עם האחים שלי אין לי קשר כל כך טוב כמו שהיה פעם. כולם יודעים את מסלול דרכם בחיים - אבא שלי לומד דת, אמא שלי פרשה מהעבודה, אח שלי עובד בעבודה מסודרת אחרי שהספיק לעשות תואר. אני מקנא. אמנם לכאורה אין לי במה לקנא. אני פשוט עברתי דרך הרבה יותר מסובכת. ובכל זאת הצלחתי להגיע ללימודים אקדמיים , שזה לא מובן מאליו. אך בכל זאת אני מרגיש קנאה על כך שהוא הספיק ללמוד לפני, שיש לו מקצוע מכובד לפני, שהוא ידע מה ללמוד, אני לומד משהו מסוים ולא שלם לגבי התחום, לא שלם בכלל עם זה שאני נשאר בארץ אפילו אם זה זמנית. אני מקנא כי אני מרגיש שיש לו הרבה יותר ביטחון ממני בחיים, אני עברתי יותר שינויים, וקשה לי. אני מודה בזה שקשה לי. אני רוצה עצה איך להתמודד עם הקנאה והתחושה הזאת שאני כאילו לא מספיק לעשות דברים. מרגיש שאחרים כל הזמן מספיקים יותר ממני, כבר עם תואר ועבודה, וכו. אחרים יודעים את מקומם בעולם, ואני? אני לא יודע בכלל באיזה מדינה אחליט לחיות מחר ואם אשאר פה עד סוף הלימודים או לא. איך לא לקנא באחרים, איך להתמודד עם סיפור חיי?