היי לכם, אני מתמודדת עם בעיה שלא שיתפתי אף אחד מקרוביי עלייה, וזו הפעם הראשונה שאני אומרת אותה בקול רם. אני מתמודדת עם התקפי אכילה בלתי נשלטים כשאני מעשנת ירוק, וההשלכות של זה מחלישות אותי, גורמות לי להישבר ולשנוא את עצמי כל פעם מחדש. הצעד המתבקש הוא להפסיק לעשן מתוך ההבנה שזה עושה לי טריגרים לאכילה שלילית, ללא להיות קשובה לעצמי ולגוף שלי ולצרכים שלי, לא לדעת כמה לאכול ומתי להפסיק לאכול כי אני לא רוצה יותר או להפסיק לאכול כי אני לא רוצה לאכול את החרא שאני אוכלת כשאני במאנצ׳. מאז ומתמיד הייתה לי מערכת יחסים מורכבת עם אוכל אבל בשנה האחרונה התחזקתי, חקרתי והתנסיתי וגיליתי מה מתאים לי ומה לא, התחלתי לאכול נכון, קשוב ומודע. עם זאת, לאחרונה חזרתי לעשן והתחלשתי, ובכל יום חדש שמגיע שאני אומרת לעצמי בו ללמוד מטעויות, לא לעשות שוב את הדברים שפוגעים בי ומערערים אותי, איכשהו כל פעם כל העבודה העצמית שעשיתי יורדת לטיניים והולכת לפח, ואני מוצאת את עצמי בסטלה שנגמרת במאנצ שמותיר אותי שנואה בבוקר ושובר את כל הביטחון שיש בי בעצמי, באמונה שלי בעצמי, באהבה שלי בעצמי. לדבר על זה מבייש אותי ואין לי באמת עם מי, ומעבר לזה אפילו כשאני כותבת את זה אני מבינה שהדבר המתבקש להגיד הוא פשוט ״אז תפסיקי להרוס לעצמך כל פעם ופשוט תחליטי שזהו״ אז זהו, ההרס העצמי שלי או כל דבר אחר שמביא אותי לסיטואציות האלו הוא בעיה יותר עמוקה שאני עדיין מנסה לזהות ואני לא באמת יודעת איך מתמודדים עם זה, ומה עושים הלאה. כל פעם אני אומרת לעצמי שאפסיק לעשן, סיגריות ושאר הירקות, אחזור להתאמן, במיוחד עכשיו לפני הגיוס, ואעשה טוב לעצמי. אעשה את השינוי. אני מרגישה מרוקנת, והכל בגללי. נמאס לי להיות במערכה תמידית עם המיינד שלי. אז מה השאלה, מהעושים?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות