קשה לי עם הלחץ מסביבי

באמת שאני הולכת לרשום המון דברים מי שיש סבלנות אשמח שאקרא ולא יתייאש :)
אני בחורה בת 24, כרגע עובדת בעבודה קבועה
וכמובן אני מתכננת ללמוד בקרוב(בתקווה שהכל יעבור בשלום)
אני לא בזוגיות ואפשר לומר שאני הרבה זמן לא נכנסתי לקשר רציני.
אני אדם קשה, אני מודעת לעצמי יודעת שלא קל להכיל אותי.
הלחץ מסביבי פשוט ״הורג״ אותי.
והתסכול שלי, פשוט אוכל אותי מבפנים.
הלחץ מגיע מהאנשים הקרובים אליי.
במשפחה שלי, כל הקרובים שהם בעיקר בני דודים שהם כמו אחים שלי לכל דבר (מתכוננים להתארס)
המשפחה שלי רואה חתונה כהצלחה.
כ-ההצלחה!
עכשיו כן, אני יודעת מה רובכם יגידו נו איזה שטויות.
ואת האמת אני מסכימה אתכם.
אני ילדה יחידה לאם חד הורית, אבא שלי עזב את הבית בצורה הכי דוחה שאפשר וברח.
לא הייתי התלמידה המצטיינת והמצליחה ביותר הייתי ילדה רגילה שהיה לה קשה לקבל את מה שהיא רצתה.
אין לי משהו טוב להביא לאמא שלי ולהגיד לה, הנה אמא תהיי גאה בי.
ההצלחות שלי כרגע רחוקות מלהגיע, אבל אני מרגישה שאני כל כך רוצה לפצות אותה על כל מה שהיא עברה.
לצערי, בזוגיות האחרונה שלי אני נאנסתי על ידי בן זוגי לשעבר.
(המשפחה שלי לא יודעת) אני מעדיפה גם לא לספר כי אני יודעת שזה ישבור אותם.
אני סיימתי איתו את הקשר העפתי אותו מהחיים שלי די מהר.
אני מעדיפה לשמור את זה לעצמי את העניין הזה, אני מטפלת בעצמי והולכת לפגישות עם מטפלת שאפשר לומר מאירה לי את החיים באור חיובי.
אני רוצה ללמוד, להתפתח לצאת מאיזור הנוחות שבניתי לעצמי כל החיים.
אבל עם יד על הלב לא אשקר, קשה לי עם הביקורות של המשפחה שלי.
ועם זה שאני מרגישה כל כך שונה מהם וקשה לעומתם
כל הקרובים מטיפים לי מוסר, שמה קשה כל כך למצוא לך זוגיות?
״את בחורה יפה, לא חסר לך כלום. את אשמה, כי את כל כך אדישה.״
(ברור שיופי זה הדבר הפחות חשוב בכל הסיפור הזה)
הייתי בתקופה של דיכאון מטורף בחיים שלי עכשיו סוף סוף אני מתחילה לנסות להעריך את עצמי ולחשוב על עצמי.
וכן זוגיות זה דבר חשוב, אבל קשה לי להתחבר לכל אחד וזה לא קל.
אני מרגישה כל כך עוף מוזר במשפחה הזאת. כולם מדברים על חתונה וטבעת נישואין בהתלהבות יתר כזו.
ואני כל כך אדישה כל כך כבויה.
קשה לי, אני לא יודעת מה זאת אהבה אני לא מאמינה בזה לצערי כי לא ראיתי דבר טוב שיוצא מזה (לפחות מהצד שלי)
כן אני רואה שאני ממש עסוקה בלרחם על עצמי.
אבל האמת, זה מה שאני עוברת רק ביקורות של למה ולמה ולמה כשאני עונה להם ונותנת להם תשובות אני רק צועקת ועונה להם בפוזה של אל תדאגו לי, אני אסתדר ועדיין איכשהו להם קשה להבין.
אני צריכה לשמוח בשמחתם של הקרובים שלי ואני רוצה.
אבל אני לא אהיה צבועה אני מרגישה שהם גם שכחו שיש עוד דברים בחיים מאז שהם מדברים על חתונה.
גם בעניינים משפחתיים הם פחות מתערבים וכשיש לסבא וסבתא בעיות בריאותיות הם בורחים כי הם עסוקים בלטפח זוגיות ואין להם זמן.
אשמח לעצות לפחות מהאנשים כאן, מה כדאי לי לעשות עם עצמי בהמשך הדרך.
איך לקבל מוטביציה להמשיך, לא להתייחס ובעיקר להפסיק עם כל התלונות שלי.
(אני מתלוננת המון אני יודעת :)
אני באמת רוצה להיות אופטימית למרות שאני אף פעם לא הייתי כזו.