"עד כמה בת שלי כישלון" אני בטוחה שזה מה שעובר לה בראש

אבא שלי
כבר חודשיים אני חוזרת הביתה ולא רואה את דמות אבי, ועדיין אני חולמת שיום אחד אחזור הביתה, יהיה כמו קודם.
הייתי פותחת את דלת הבית והאדם הראשון שהייתי רואה זה את אבא שלי, יושב מול הטלויזיה ומפצח גרעינים.
וכן, היום אני נוסעת עליו פעם בשבוע, נוסעת לבקר אותו בבית החולים, אבל זה מרגיש לי שהוא כבר לא איתי.
אני לא מתקשרת לברר מה שלומו, והוא גם אלי לא מתקשר, כי כשאני שומעת את קולו העייף מדבר עלי דרך הקו, זולגות לי דמעות מהעיניים, והלשון ממלמלת והראש לא חושב.
אבל לפעמים גם טוב לי שהוא לא בבית.
אבי הוא אדם קשה, והתקשה יותר לאחר שגילו אצלו סרטן, לפני 5 שנים.
הוא נהג לכעוס עלי ועל אחי המון, על דברים חסרי חשיבות, עם אימי הם רבו המון, ומילותיו פגעו הכי עמוק "היא שונאת אותך איך את לא יכולה להבין את זה", "את לא רואה איך הבת שלך משתמשת בך, היא לא אוהבת אותך", היה אומר עלי לאמא שלי שילדה אותי וגידלה אותי. "איזה כישלון למשפחה" אחי נהג לשמוע כשהיה בן 10.
ולא ממזמן אחרי פעם שנייה שהרדים את הסרטן, גילו שהמחלה עברה מוטציה, וכאן אין אפשרות הרדמה, רק השתלת מח העצם. אבא שלי היה הולך לבית החולים, היה נבדק, ונראה היה כי נרגע יותר, והיה שקט בבית, כאילו הדברים התחילו להסתדר. אבל בגלל שעם הטיפול לא מהרו ודחו את ההשתלה, המצב הדרדר והחמיר את המחלה, עכשיו אבא שלי יכל רק לעשות טיפול אחד, שהוא גם טיפול ניסיוני, כולנו נלחצנו, והכעס לא איחר להקיש בדלת, הבית רעש מצעקות, אבא על אמא, ואמא על אבא .
וסוכות הגיע לדרך וסבא וסבתא באים לבקר, וכאן הם החליטו שלא לעזוב, כי הם לא רוצים לתת לאבי לצעוק עלינו, הנכדים שלהם.
ואני רק הייתי מתחננת שיקחו כבר את אבא רחוק מהבית.
וכן, ביום השלישי של סוכות אבא כבר לא היה בבית, והבית היה שקט.
מאז בביתי יש שקט אבל המון לחץ.
לפני שבועיים ויותר, הרופאים הגיעו למסקנה שהטיפול לא עובד, ואמנם הרופאים אמרו שיש תקווה , אני את שלי איבדתי.
אבא שלי אופטימי, אבל מתעצבן מהר, לפחות לא עלי או על אמא, אבל על האחיות והרופאים בבית החולים.

השנה עברתי למקיף חדש ועד כמה שאני חברותית, אני לא מצליחה לדבר בשיעורים, יש לי כאבי ראש בשיעור, כן אני תלמידה טובה. אבל אני מרגישה כבר שאני מתרקבת ושאני כבר את החיים שלי חייתי מספיק, ההנאה הכי כיפית נגמרת בשניה, כולם אומרים שזה בסדר, אפילו הפסיכולוגית שלי , אבל אני לא רוצה לחיות ככה, מה בסדר בזה? אני לא מצליחה לתפקד בשיעורים, ויש לי השבוע מבחנים להגיש "אז למי איכפת?" לי איכפת.
אמא שלי קשה לה יותר ממני , ואני מבינה אותה, ואני חושבת שאני מכבידה עליה כשאני אומרת לה שוב ושוב כמה שעדיף לי לא להיות כרגע בעולם.
ואת האכזבה שאני רואה בעינייה כל יום כשהיא מביטה בעיני, היא כבר מספקת, "עד כמה בת שלי כישלון" אני בטוחה שזה מה שעובר לה בראש.